בכנס שנערך לאחרונה בנושא “המאבק בפשיעה בישראל” הכריז היועץ המשפטי לממשלה כי "יש במדינת ישראל פשיעה ויש בה גם שחיתות, אך מדינת ישראל אינה מדינת פשע ואינה מדינת שחיתות". פשיעה ושחיתות יש בכל מקום שבו חיים בני אדם, השאלה היא רק המינון.
במדינתנו הקטנה רווית השסעים החברתיים והבעיות הביטחוניות אחוז גבוה מאוד מהדיווחים החדשותיים עוסק במעשי פשע. כדי להתמודד עם המצב ולפתור אותו, יש לראותו נכוחה: חששותיו של האזרח שומר החוק מפני הפשע באים לידי ביטוי ויזואלי בחומות, בגדרות ואמצעי חישה אלקטרוניים מסביב לבתים, לחצרות ולרכוש.
כמה נדבכים כושלים תורמים שלא מרצונם להתגברות הפשע במדינה: חינוך, משטרה, מערכת המשפט, ובראש ובראשונה החינוך שמתחיל בבית, עובר דרך הקהילה וממשיך בבית הספר. כאשר משפחה מבלה בחורשת קק"ל או בשמורת טבע ומשאירה מאחוריה זבל רב באתר, ילדיה יגדלו להתנהל באותו אופן. משרד החינוך לצערי הפך למשרד ההוראה, וברוב המקרים המורים מצווים "להספיק את החומר". אין להם זמן להקדיש לענייני חינוך, לערכים ולסקרנות אינטלקטואלית.
הנדבך השני הוא המשטרה: האכיפה הכושלת היא נקודת החולשה העיקרית המזינה את הפשע. המשטרה שלנו חסרת תקציבים עבור תוספת כוח אדם ערכי ואמצעים, ומפגרת הרחק מאחור אחר התחכום של ארגוני הפשע, כאשר רמת השוטרים כפי שמשתקפת בעיני האזרח היא נמוכה מאוד. גנבו לכם את הרכב או פרצו לביתכם? ברוב המקרים, תלונה במשטרה נועדה יותר עבור חברת הביטוח ולא תקדם בהכרח את תפיסת הפושעים.
הנדבך השלישי הוא מערכת המשפט. במקרים מסוימים נדמה שהשופטים נותנים גזרי דין מגוחכים על מי שעברו עבירות תנועה חמורות או על מי שהורשעו בעבירות פליליות כגון אונס, והללו חוזרים לסורם. אחד העונשים המקובלים הוא עבודות שירות לזמן קצוב וקצר, אך זהו עונש לא אפקטיבי שאינו מסייע למיגור הפשיעה. במדינתנו אין הלימה בין חומרת הפשע לבין גזר הדין.
הכותב הוא דיקן הפקולטה למדעים מדויקים במכללה האקדמית לחינוך חמדת בשדות נגב