אם היה יום שבו הצטערתי ששמעון פרס – הוא ולא אחר – אינו ראש ממשלת ישראל, היה זה היום שבו יצאה ההודעה שוועדת השופטת גילאור לא אישרה את מועמדותו של עמיר פרץ לתפקיד יו"ר התעשייה האווירית. אצל פרס היו השופטת גילאור וחבריה מקבלים בו ביום מכתבי תודה על שירותם המסור, ולמחרת היום הייתה מתכנסת הוועדה החדשה וממנה את פרץ פה אחד לתפקיד, בצירוף התנצלות עמוקה בשם מדינת ישראל על העלבון הצורב.

עמדותיי רחוקות מעמדותיו של פרץ, ולו הדבר היה תלוי בי, מישהו אחר היה מתמנה לתפקיד. אבל שר הביטחון בני גנץ מינה את פרץ כדין. וזהו מינוי ראוי והולם שדגל שחור מתנוסס מעל פסילתו. התגובה הטבעית לליקוי המאורות שעליו מעידה ההחלטה המקוממת היא שזו החלטה הפוסלת את הוועדה. אלא שבמחשבה שנייה, לפני הדהרתה של רוסיננטה לכיוון גילאור, ראוי לברר אם החלטתה חריגה. כלומר, להשיב על השאלה כמה שופטים מחוזיים בדימוס, בוגרי חבורת הפרקליטות בפרט, היו מאשרים מינוי של שר לשעבר, בלי שפם, לא חשוב מאיזו עדה, העוקב אחרי תמרונים צבאיים במשקפת סגורה, לעמוד בראש התעשייה האווירית?

רוצה לומר שאי אפשר להתעלם מהאפשרות שפסילת פרץ אינה תקלה, אלא תולדת הלך רוח בקרב חבורה של בעלי תפקידים ממונים ואנשי תקשורת המחוברים לטבורם. הלך רוח שבו יעסוק בהמשך, מזווית אחרת, גם הקטע השני. מדובר בחבורה שכמו נושאת עיניים כלות לסדרת הסאטירה הבריטית המשובחת "Yes Minister". שם נבחר העם מעוצב כגורם זר שפלש באופן זמני לממלכה שלהם, שיש להעניק לו תחושה שהוא מנהל את העניינים, אבל כדי שיקבל החלטות נכונות צריך לכוון אותו. להקשיב לו בסבלנות ובכבוד מופגן, אך לזכור שמדובר בפצצה מתקתקת, המחייבת ערנות ודריכות מתמדת. הלא מי שבידיו הכלים להחליט נכונה הוא הבכיר ששורשיו נטועים דרך קבע בקרקע הממסד הממלכתי, ובידיו הידע להבדיל בין טוב לרע.

לא לחינם הפקידות קרויה Civil Service – שירות ציבורי. הם משרתי הציבור, הם יודעים מה דרוש לציבור. העם בוחר בחברי פרלמנט כדי שרובם יצביעו למען ההצעות שהמומחים מגבשים לממשלה. מי שזוכים להתמנות לשרים, אמורים בנוסף לחתום על חוקים, צווים, תקנות ומסמכים אחרים, שמכינים להם משרתי הציבור, ובעת הצורך להסבירם לציבור. מותר להם מדי פעם לשנות סעיף זה או אחר, או לסרב לחתום. אם כי בדרך כלל, משרת ציבור הראוי לתפקידו, דוגמת סר המפרי, המנכ"ל המיתולוגי בסדרה, יודע לגרום לנבחר העם להימנע מניצול הזכות הזו יתר על המידה.

כמובן שהדברים אמורים לגבי אנגליה, ומדובר בסדרת טלוויזיה שכל קשר בינה לבין המציאות קיים רק שם. לראיה, מול כל הגאונים שגילאור הייתה ממנה ללא היסוס, היה זה פרץ שהחליט לקדם את כיפת ברזל - שהצילה חיים רבים ומנעה בסבירות גבוהה מלחמות דמים בדרום ואולי גם בצפון, כתגובה לפגיעה אפשרית רבת־נפגעים בבית מגורים גדול או במוסד חינוכי.

מעטים יודעים שהשכל הישר של פרץ אחראי לעוד החלטה גורלית ומצילת חיים. ביום תחילת מלחמת לבנון השנייה הוא התעקש על השמדת מאגרי טילי הפאג'ר ארוכי הטווח של חיזבאללה בהפצצה אווירית מרוכזת, חרף התנגדות צה"ל, שחשש מאבידות אזרחיות רבות, סערה בינלאומית ועצירת המהלכים הצבאיים היבשתיים. פרץ צדק, והמקצוענים טעו. אפילו ועדת וינוגרד קבעה שפרץ גילה תובנות שמנוסים ממנו לא גילו. אבל לגברת גילאור זה לא הספיק. בנסיבות אלה הדבר הנכון הוא לתת לוועדת גילאור עצמה לתקן את המעוות. לחילופין, היה נאה לו מאה ח"כים היו חותמים על הצעת חוק שתוביל, כך או אחרת, להצבתו המיידית של פרץ בתפקיד ששר הביטחון ייעד לו.

לא אזוטרי

מי שצפה ביום השישי האחרון במהדורה של ערוץ 12, באייטם העוסק בכספים הייחודיים שאישרה הכנסת, היה יכול להתבלבל ולחשוב שהוא צופה בערוץ 20. עמית סגל, רינה מצליח, בועז ביסמוט, ומעל כולם דנה ויס, באחדות דעים נדירה, חברו לחגיגה של חבטות ביאיר לפיד, על רקע סרטון דמגוגי במיוחד ומתלהם ששחרר בהיותו באופוזיציה - נגד הכספים הייחודיים. אחד־אחד הם טיווחו אותו בלעג מושחז בשל תמיכתו העכשווית בהקצאה דומה.

לחיזוק הביקורת הוצגה ביקורתו של לפיד על החוק הנורווגי הצנוע של ממשלת נתניהו־גנץ, בהשוואה לדיביזיה הנורווגית שהנחיתה הממשלה שהרכיב לפיד. ולבסוף, עניין הקטנת מספר השרים: עוד דגל שהניף לפיד בעוז וקיפל בקול ענות חלושה.

יאיר לפיד (צילום: דני שם טוב, נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)יאיר לפיד (צילום: דני שם טוב, נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

לכאורה, ביקורת על לפיד בערוץ 12 היא חידוש מרענן. רק שלמרבה הצער, זה קורה בעניין הלא נכון ובמינון מוגזם. חבל שהמתקפה על לפיד מתרחשת דווקא כשהוא לא מתחפר בעמדת סרק אופוזיציונית, לגיטימית כשלעצמה, אלא תומך, חרף הביקורת הצפויה, בחקיקה חיונית, בניגוד לעמדת הממסד הפקידותי והתקשורתי, הטהרני־צדקני, שמזדעזע מעצם הרעיון שיוצאו כספים למטרות ציבוריות חשובות, ביוזמת חברי כנסת. וזאת בלי לעבור את המטחנה המסרסת של צינורות הבירוקרטיה, שאומנותם היא הריגה ברכות של כל ניסיון לחתוך קשרים גורדיים ולתקן באבחה כשלים דוחקים ולוחצים.

משעשע לעמת פוליטיקאים עם עמדות מעברם האופוזיציוני, אבל מכאן ועד להצגת תמיכה בהקצבות לגופים נצרכים כרוע בהתגלמותו וכפשע נגד האנושות - ארוכה הדרך. בפועל, הכספים הללו הם ברובם מענה לצרכים לוחצים, הדורשים פתרון מהיר במסלול עוקף בירוקרטיה.
אלא ששנים של מיצוב הפקידות כסיביל סרוויס - משרתי ציבור המחרפים נפשם למען הכלל ומגינים עליו בפני הפוליטיקאים החמסנים, המסתערים על הקופה - יצרו בציבור את החשדנות, שעליה רוכבת הביקורת.

בפועל, אנשי אגף התקציבים באוצר פועלים אכן במסירות ובתחושת שליחות. אולם כך גם מרבית הח"כים, שנשלחו לבית הנבחרים, איש־איש על ידי ציבור הבוחרים שלו, לתקן עיוותים בולטים וגם לקדם עניינים הקרובים ללבו של הציבור שתמך בהם.

בעבר הרחוק היו הדברים מתנהלים מתחת לשולחן. משרדי הממשלה היו נענים למשאלות שתדלניות מסוימות של חברי ועדת הכספים, כדי לשמן את גלגלי החקיקה בעת דיוני התקציב. בעקבות ביקורת ציבורית מוצדקת על היעדר שקיפות, עברו לשלב הבא באבולוציה, שהיה בעייתי לא פחות: לקראת ההצבעה על התקציב, ברגע האחרון, הייתה מצורפת רשימה בת כמה עשרות מיליוני שקלים של העברות ספציפיות למוסדות, בהתאם לסיכום של ח"כים עם אגף התקציבים. זו הייתה תוכנית כבקשתך, שהורכבה באופן קולקטיבי על ידי חברי הוועדה מכל הסיעות, והכספים עברו מהאוצר ישירות למוסד הנהנה. המחזה של עשרות שתדלנים ומאות נציגי עמותות צובאים על חדר הוועדה ביום הדיונים האחרון היה קשה לצפייה. התקשורת הייתה מצניעה את ההעברות החברתיות, הנותנות מענה למצוקות כלל־ישראליות, ומבליטה את האזוטרי ואת המענה למצוקות של חרדים.

ב־1993 הופסקה ההעברה הישירה למוסדות. מאז, כל העברה מתבצעת דרך תקציב המשרד הממשלתי הייעודי, לסעיף תקציבי מוגדר ולא למוסד. כמובן שאם מופיע בתקציב סעיף כמו בית תמחוי שמפעיל גם בתי החלמה ליולדות, ניתן לשער שלא יהיו יותר מדי קופצים על ההקצאה הזו. אבל בגדול, מועברים מיליונים למטרות ממוקדות, כמו תוספות מיטות לגמילה מסמים, סיוע לנפגעי תקיפה מינית, משפחות שכולות, תרבות יהודית, הנגשה לדוברי רוסית ועוד. מה שאזוטרי בעיני הרוב, ממש לא אזוטרי בעיני הקרובים לנושא. כך, למשל, הציבור שעמו נמנית חברת הכנסת יסמין פרידמן, שהצליחה להקצות 12 מיליון שקל לטיפול בחתולי רחוב.

כאן המקום לציין שמאז ומתמיד היו אנשי אגף התקציבים מעורבים בתהליך חלוקת הכספים הללו. כל העברה נתקלת במסננת שלהם, ומה שלא ראוי בעיניהם - לא עובר. היום ישנה גם המסננת של המשרד הממשלתי הייעודי, שאומנם משמש רק כצינור, אבל לא יאשר העברת כספים שאינה ראויה בעיניו. כך שבחשבון כולל, האושר של רבבות, שהכספים הייחודיים מאפשרים להם לראות מעט אור, שווה את עיקומי האף באולפנים. כל עוד הכשרות בסדר, אפשר לחיות עם הריח.

[email protected]