תאונות הדרכים הן ללא ספק מכת מדינה. כל נהג ונוסע מרגיש את הפקקים והגודש בכבישי ישראל. אבל נראה שעד שאתה לא חווה את "מכת המדינה" על בשרך, אתה לא ממש מבין עד כמה מדובר בתופעה מחרידה.
הסיפור שלי מתחיל ביום חמישי שעבר, בעת שנסעתי בתל אביב ברחוב יגאל אלון. הייתי בדרכי להיכנס לחניה בבניין כדי לעצור ולאסוף נוסע. הגעתי למקום מותר לפנייה ולעצירה, אותתי ואף לחצתי על אורות הבלימה. למעשה, הרכב שלי כבר היה בעצירה מלאה. פתאום מצאתי עצמי עף קדימה ומרגיש עוצמה של מכה. נדרשו לי כמה שניות כדי להבין שנכנסו לי ברכב מאחור. עד ראייה לתאונה סיפר לי כי הנהג מאחוריי היה בכלל שקוע בטלפון הסלולרי.
למזלי, יצאתי ללא פגע. הפעם. כי התחושה היא שכל עלייה לכביש היא רולטה רוסית, שנשקפת ממנה סכנת חיים של ממש. אז נכון, אפשר "להאשים" את הגורם האנושי והטלפונים הסלולריים. יש בכך מן הצדק, והדברים הללו קורים בכל העולם. עם זאת, העיניים חייבות להיות נשואות גם למעורבות המדינה. תשתיות מיושנות, כבישים ונתיבים צרים מדי, היעדר הפרדה בכבישים מועדים לפורענות, עומס מכוניות על הכבישים, צפיפות ולחץ. יום רודף יום, תאונה רודפת תאונה, ומחיר הדמים בפגועים בגוף ובנפש גבוה מדי.
בסוף השבוע אושר תקציב המדינה בשעה טובה. כסף רב חייב להיות מושקע בתשתיות, בהגברת האכיפה והנוכחות המשטרתית בכבישים באופן ניכר - וגם בענישה לעבריינים. מה שנעשה עד כה איננו מספק, ונראה שהשנה יישברו גם השיאים השליליים ביותר. זה הזמן להתחיל לפעול – לפני שיהיה מאוחר.