השבוע לפני 80 שנה אספו הגרמנים ועוזריהם את יהודי העיר רובנו שבמערב אוקראינה – פולין לפני המלחמה – והובילו אותם לגיא ההריגה ביער סוסנקי הסמוך.

ברובנו התגוררו אז כ־60 אלף איש, למעלה ממחציתם יהודים. ב”סיפור על אהבה וחושך” כתב עמוס עוז, שאמו באה מהעיר, איך “גרמנים וליטאים ואוקראינים, באיומי תת־מקלעים, הצעידו את כל העיר, בנעריה וזקניה... ושם, ביער סוסנקי, בין עופאים וציפורים ופטריות ודומדמניות וגרגירי יער, ירו הגרמנים והרגו על שפת הבורות, בתוך יומיים, כ־25 אלף איש, כמספר תושבי ערד ויותר ממספר כל היהודים שנהרגו במשך מאה שנות מלחמה עם הערבים...”.

הגרמנים בחרו ביום המהפכה כמועד לרצח בטענה שכל היהודים הם קומוניסטים ועל כן בני מוות. סבתי מצד אבי, מלכה בלבן בת ה־46, לא ידעה שהיא קומוניסטית. לא ידעו זאת גם חמיה נתן וחמותה אתל שהתקרבו לגיל 80. לא ידע זאת בנה חיים שטרם הגיע לבר מצווה. איש לא שאל לדעותיהם הפוליטיות כשהעמיד אותם על קרש צר מעל תעלה עמוקה וירה בהם ובשאר יהודי רובנו.

האמת כמובן פשוטה ואיומה יותר. יהודים לא נרצחו כי היו קומוניסטים או קפיטליסטים, עשירים או עניים, נמוכים או גבוהים. הם נרצחו כי קומץ נאצי מטורף תכנן זוועה חסרת תקדים, כי איש בגרמניה או מחוצה לה לא עצר בעדם, וכי רבים מדי באוכלוסייה המקומית מיהרו לסייע ברצח שכניהם היהודים. כולם עשו זאת פשוט כי יכלו.

רק בשנות ה־70 הוצבו ביער סוסנקי מספר אבני זיכרון צנועות שהודיעו כי שם נרצחו אזרחים סובייטים תמימים, ללא שום ציון של יהדותם. אחרי הרצח באו עיוות והכחשה.

לפני 30 שנה התפרקה ברית המועצות, וכוננו מחדש היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לרוסיה ושאר המדינות הקומוניסטיות לשעבר. מאז ממשיך משרד החוץ הישראלי לפעול במזרח אירופה ובמערבה, בכל יבשת ובכל מדינה, כדי להנציח את זכר השואה וללמוד ממנה לקח.

איש משרד החוץ, השגריר רוני אדם, יזם את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה שמצוין ב־27 בינואר באינספור מדינות. הוא ועמיתיי הדיפלומטים הישראלים נאבקים מדי יום מסביב לעולם נגד הכחשת השואה ושנאת ישראל באשר היא. זו משימה שאנחנו מחויבים לה בלי קץ – כאנשים, כהורים, כיהודים וישראלים.

לאחרונה הוצב בחצר שגרירות ישראל במוסקבה גלעד לכמעט שלושה מיליון יהודים שנרצחו באותה שואה בכדורים בשטחי ברית המועצות לשעבר; שואה שעדיין צריכה להיחקר. העולם ששתק בבאבי יאר ליד קייב ובסוסנקי ליד רובנו - אפשר את אושוויץ ומיידנק, את חלמנו וטרבלינקה.
על הדור שלנו מוטלת החובה לזכור ולהזכיר, ללמוד ולא לשכוח. 

הכותב הוא שגריר ישראל לפולין ומנהל מחלקת אירו־אסיה במשרד החוץ