טוב עשה גדעון סער כשניתק מהרעשים המשבשים של סוגיית כן־ביבי לא־ביבי את הוויכוח הציבורי סביב הצעת החוק מרחיקת הלכת שלו - להגביל את כהונת ראש הממשלה לשמונה שנים. נטרולה של סוגיית המשך כהונת נתניהו מהשיח העקרוני, על ידי הקביעה שתחולתו של החוק תהיה מעתה ואילך, הרגיעה את הרוחות, הורידה את הלהבות ומאפשרת דיון בניקיון דעת בסוגיה לגופה: האם נכון להגביל כהונת ראש ממשלה לשמונה שנים.

נכון, ביביסטים מושבעים, מהגרעין הקשה, עדיין עלולים לחוש צביטה בלב נוכח הפרידה מנתניהו שהחוק גוזר לשנת 2030, אם ישוב לראשות הממשלה בשנה הקרובה, או לשנת 2034, אם יחזור לאחר הבחירות ב־2025. הביבופובים, לעומתם, צוהלים על כך שהחוק חוצץ בין נתניהו והקדנציות הרבות מנשוא, לשיטתם, הצפויות לו, אם לא יאושר החוק שיגביל את כהונתו. אבל בעיני רוב הציבור, ביטול הרטרואקטיביות נטרל מהשיח, כמעט באופן הרמטי, את סוגיית נתניהו.

כמעט, כי בעיני יוזמי ההצעה קיים בקבלתה מסר סמוי המאותת לבוחרים העתידיים מהי הנורמה הרצויה על פי החוק: שאומנם מטעמים פורמליים ניתן עדיין, הפעם, לבחור בנתניהו, אך המחוקק באופן נורמטיבי רואה בכהונה בת יותר משמונה שנים דבר לא רצוי ולא ראוי. עם זאת, היעדר התחולה הרטרואקטיבית פותח פתח לוויכוח ענייני סביב ההצעה לגופה. ויכוח שיש בו הקשבה ונכונות להשתכנע שהחקיקה המוצעת נוגדת את ההיגיון הפנימי של המשטר הפרלמנטרי. שהרי מדובר בחוק שמזכיר את הנפל השעטנזי, האפוי למחצה, שנקרא חוק הבחירה הישירה לראש הממשלה. גחמה פופוליסטית מתוקשרת היטב של חבורת פרופסורים, שסחפה רוב מכריע בכנסת, חוללה בוקה ומבולקה, עד אשר החוק נפח את נשמתו בדממה דקה לקול אנחת הרווחה של כל חלקי הכנסת.

גם היוזמה הנוכחית, אפילו אם תאושר בכנסת, תתנפץ אל קרקע המציאות ותמצא דרכה לפח האשפה של קפריזות חקיקתיות שמישהו לא חשב עליהן עד הסוף. חבל שאנו לא יודעים לבלום מתקפות על הדמוקרטיה הישראלית בעודן באיבן. כנראה שבבלימה אנחנו לא כל כך חזקים. החלוצים של איי פארו יוכלו להעיד על כך.

הגבלת כהונה נהוגה במדינות שבהן הרשות המבצעת נבחרת ישירות על ידי הציבור. לא במדינות שבהן הממשלה נבחרת בפרלמנט. בשיטה הפרלמנטרית, הפרלמנט בוחר את ראש הממשלה והוא זה שיכול להעביר אותו מתפקידו. גם מלומדים התומכים בהגבלת כהונה במשטר נשיאותי לא רואים הצדקה להחלתה על ראש ממשלה, שהוא בהגדרה אינו ישות בפני עצמה, אלא חלק מממשלה הנבחרת על ידי הפרלמנט.

זהו הבדל משמעותי ועקרוני: בארה"ב הרשות המבצעת היא הנשיא, ובישראל הרשות המבצעת היא הממשלה. היא המחליטה, היא מפקדת הצבא. לראש הממשלה יש קול אחד בממשלה, כמו ליתר השרים. הוא אומנם ראשון בין שווים, וכמו כל יו"ר הוא קובע סדר יום, יש לו סמכויות ביטחוניות מסוימות, אך סמכויותיו אינן מתקרבות לסמכויותיו של נשיא בארה"ב, שיכול להטיל וטו על חוקים, והעיקר - הוא מחליט בכל עניין בעצמו, והשרים רק מייעצים.

אנגלה מרקל בביקור בישראל (צילום: יואב דודקביץ', פול ידיעות אחרונות)אנגלה מרקל בביקור בישראל (צילום: יואב דודקביץ', פול ידיעות אחרונות)

התיקון המיותר

היות שישראל לא המציאה את הדמוקרטיה הפרלמנטרית, לא תזיק הצצה לדמוקרטיות פרלמנטריות הנחשבות למתוקנות, כמו בריטניה, שבה הבחירות רובניות אזוריות, או גרמניה, שבה הרכב הפרלמנט נקבע, כמו בישראל, על פי בחירה יחסית. מתברר שלא רק שאין שם מגבלה חוקית למשך הכהונה, אלא שהניסיון עם ראשי ממשלה שכיהנו יותר משמונה שנים היה מוצלח ביותר. מרגרט תאצ'ר וטוני בלייר באנגליה, קונרד אדנאוור, הלמוט קול, וכמובן אנגלה מרקל בגרמניה - רק השביחו עם השנים הודות לניסיון שצברו. מסתבר שאין דבר המכשיר ראש ממשלה להצליח בתפקיד יותר מאשר כהונה בתפקיד עצמו.

אף שבמשטר נשיאותי ראש הרשות המבצעת מרכז בידיו עוצמה רבה, עדיין הגבלת הכהונה מזיקה יותר מכפי שהיא מועילה. נשיא אמריקאי בכהונתו השנייה הוא ברווז צולע, שנשלל ממנו התמריץ הכי חזק להצליח בפוליטיקה, שהוא הרצון להיבחר מחדש. בד בבד, הפיתוי להשתמש בזכות הווטו על חקיקה שאינה לרוחו גדל, והיכולת להיכנס ליוזמות ארוכות טווח נפגעת.

ידועה האמרה שמצבים קשים יוצרים חוקים גרועים. התיקון ה־22 לחוקת ארה"ב, המגביל את בחירת הנשיא לשתי קדנציות, נולד לאחר שפרנקלין דלאנו רוזוולט נבחר בפעם השלישית ב־1940 ושב ונבחר ב־1944. הרפובליקנים המתוסכלים, בראשות תומס דיואי שהפסיד לרוזוולט ב־1944 והתכונן לבחירות 1948, פרקו את זעמם, תוך ניצול רוב בשני בתי הקונגרס ב־1947 כדי להעביר את התיקון, שנכנס לתוקף ב־1951 לאחר שמספיק קונגרסים רפובליקניים במדינות אישרו אותו.

העובדה שהמסורת לא לרוץ לכהונה שלישית, שאותה יצרו וושינגטון, ג'פרסון, מדיסון מונרו ואנדרו ג'קסון, החזיקה מעמד 150 שנים ללא חקיקה, ממחישה עד כמה היה התיקון ה־22 מיותר, ולא להפך. הפרדוקס הגדול הוא שדווקא שנת 1940 הייתה הרגע האחד בתולדות האומה האמריקאית שהצדיק יותר מכל זמן אחר את בחירת המנהיג הבקי והמנוסה ביותר לנהל את המשבר.

היה זה נס גדול למין האנושי שב־1940 עדיין לא הייתה חקיקה המגבילה כהונה. מערכת הבחירות לנשיאות התנהלה במקביל לקרב על בריטניה המופצצת מדי לילה, כאשר גרמניה טרם הפרה את הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, וסטלין דבק בחוזקה בבריתו עם היטלר כשהוא חוגג את כיבוש מזרח פולין. כל זאת כאשר המועמד הרפובליקני וונדל ווילקי משחק על הסנטימנט הבדלני שתומכי גרמניה בארה"ב מלבים. אבל הציבור, שעד אז דחה את מעט הניסיונות של נשיאים להיבחר לכהונה שלישית, שם מבטחו ברוזוולט ובשיקול הדעת שלו, למרות אזהרותיו הקולניות של ווילקי שרוזוולט יגרור את ארה"ב למלחמה שבה הציבור לא מעוניין.

אבל לבטל את התיקון ה־22 זו משימה בלתי אפשרית כמעט. הרפובליקני האהוב ביותר רונלד רייגן והדמוקרט הכריזמטי ביל קלינטון ניסו ונכשלו. תיקון חוקה בארה"ב הוא כמו להפוך חביתה לביצה.

אצלנו, תודה לאל, הביצה עדיין שלמה, ויש לקוות שהפעם תקדם מחשבה לחקיקה נמהרת. שהאסימון ייפול בזמן וישפוך אור על כמה השלכות של החוק, כמו למשל שאם כהונת ראש ממשלה תוגבל, קל וחומר תוגבל בהמשך כהונת ראשי עיריות שנבחרים ישירות על ידי הציבור.
לא עוד יוכלו להיות לנו ראשי עיר שכהונה ממושכת אפשרה להם להטביע חותם של ממש דוגמת מאיר דיזנגוף, אברהם קריניצי, בונה רמת גן, טדי קולק, שלמה להט, רון חולדאי ורבים אחרים, שהציבור שב ובחר בהם, ואם התעייפו - החליף אותם.

[email protected]