ועידת האקלים בגלזגו עוררה תשומת לב רבה בתקשורת העולמית וכינסה את מנהיגי העולם, שלא בפעם הראשונה, לדון בסוגיית השמירה על כדור הארץ. את תוצאותיה המעשיות נגלה בשנים הבאות, אך כלל לא בטוח שהוועדה נתנה את דעתה למפתח האמיתי לבעיה: איכות הסביבה תלויה באיכות האדם.
הרגלי ההתנהגות של בני האדם, כפי שהם באים לידי ביטוי בצריכת יתר, בשימוש בפלסטיק, בהשלכת מזון, בכריתת יערות, בשריפת פסולת או בפליטת מזהמים, הם התורמים העיקריים לשינוי לרעה במצב האקלימי. ביסודם עומד אדם לא אכפתי, המזלזל בכל דבר שאינו טובתו המיידית, האינטרסים שלו או רווחיו הכספיים.
אם בשירים "האדם הוא תבנית נוף מולדתו", הרי שבמציאות המולדת, על פי רוב, היא השתקפות נופם האנושי של בניה. נוף זה, בישראל לפחות, ניבט אלינו יום־יום מן המראה התקשורתית ומיוצג פעמים רבות מדי על ידי אנשים מכוערים בכביש, בתחבורה הציבורית, בחיי המסחר ובפוליטיקה. הפגיעה בסביבה היא חלק מהתנהלותנו כבני אדם, האחד כלפי האחר: האנוכיות, הדורסנות וההתנכרות הן שם המשחק. ההגינות - התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, בלי לנצל חולשות ומצוקות - היא מוצר במחסור בישראל.
בשונה מסוגיית האקלים, החברה הישראלית טרם התעוררה לחשבון נפש כולל לגבי הכיוון שאליו מובילה אותנו התנהלות אנושית וחברתית זו. ייתכן שגם ועידת האקלים לא הייתה מתכנסת כלל, לולא החלה הסביבה להגיב אל מול גילויי חוסר ההתחשבות של האדם. לולא זיהום האוויר והים, השריפות, ההצפות והתמוססות הקרחונים - ייתכן שהעולם היה ממשיך לנהוג כמנהגו.
יש להתפלא אם כך מדוע בסוגיית ההתנהגות החברתית, מדינת ישראל טרם התפנתה לחשבון נפש שכזה. הנשיא האמריקאי תאודור רוזוולט אמר כי "השכלה ללא ערכים היא פצצת הזמן של חברת המחר". את ההתפוצצויות בישראל אנחנו מרגישים לא מחר, אלא כאן ועכשיו. ואין כוונתי להתפוצצויות בזירה הצבאית. הפשיעה האלימה, ההתבטאויות האלימות לא פחות והשנאה היוקדת כלפי כל מי שלא מסכים איתך, הן לחם חוקנו זה תקופה ארוכה. התקשורת מסקרת זאת בצבעוניות רבה, והפוליטיקאים, כשאינם תורמים בעצמם לבעיה, עוסקים בהאשמות הדדיות או במתן פתרונות נקודתיים שהתועלת בהם מוטלת בספק.
לצערנו, לא מתקיים דיון רציני בשאלה מדוע אנשים מתנהגים כך ובעיקר בשאלה מה יגרום להם לנהוג אחרת. הדילוג הקבוע על עיסוק בשורש הבעיה גורם להחמצה מתמשכת שאין בה בשורה לשינוי המציאות. חוסר ההבנה שתרבות ההתנהגות מתחילה בהתייחסות הוגנת לזולתך ולזכותו, שאינה פחותה משלך, לחיים בביטחון ובחופש - הוא עניין שמתעלמים ממנו בקביעות, הן בקשב אליו מצד מערכת החינוך והן בדגש ובהקצאת המשאבים מצד הממסד הציבורי. נכון, זה נשמע מופשט, זה נתפס כנאיבי, אך בלי הכשרת לבבות לחיים נכונים במסגרת אנושית משותפת, לא נגיע להרמוניה בחיים בצוותא של בני אדם, אלא רק להתנגשויות ולהתפוצצויות מתמידות.
מחבר "הנסיך הקטן", אנטואן דה סנט־אכזופרי, כתב שכאשר רוצים להכשיר בוני ספינות, לא זורקים להם מיד קרשים ושרטוטים, אלא מלמדים אותם קודם כל לאהוב את הים; כשרוצים להכשיר בני אדם לחיים הרמוניים בחברה, אסור לדלג על הבסיס שאותו היטיב להגדיר הלל הזקן: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". ההגינות כלפי חברך - כבוד, יושר והתחשבות - היא מה שחסר לנו היום כדי לבנות חברה שטוב לחיות בה. מדובר באמת כל כך בסיסית, עד שאמורים להתחיל להקנות אותה כבר ברמת המשפחה, בכל בית ובית.
כשמגישים בקשה לתוכנית בנייה, חייבים לצרף גם תסקיר סביבתי הבוחן ומפרט את השלכותיה של הבנייה המתוכננת על סביבתו הטבעית והאנושית של אתר הבנייה. הגיע הזמן שנבצע תסקיר התנהגותי, תסקיר הגינות, בטרם נחליט כיצד לנהוג במרחב הציבורי, כדי לוודא שהבאנו בחשבון גם את ההשלכות לגבי זולתנו החולק איתנו את אותו המרחב. באופן זה נתרום לאוויר נקי יותר, לאקלים חברתי טוב יותר ולתחושה אישית משופרת של כל אחד ואחת מאזרחי ישראל.
המחנך הדגול יאנוש קורצ'אק אמר: "הדואג לימים - זורע חיטים; הדואג לשנים - נוטע עצים; הדואג לדורות - מחנך בני אדם".
זה נכון לגבי סביבתנו הטבעית, זה נכון גם לגבי סביבתנו האנושית.
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל