אתמול צוין היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, אך למרות הכוונות הטובות והרצון לשנות, לא בטוח שזה מה שיעורר את השינוי הנדרש ויגדיל את המודעות לנושא החשוב הזה. המושג "אלימות נגד נשים" טעון בקונוטציות שליליות, ואם נהיה כנים עם עצמנו - הוא משתייך לקטגוריית המושגים שברגע שאנחנו רואים אותם, אנחנו מעדיפים להפנות מבט ולעבור לכותרת הבאה.
התעלמות היא מנגנון ההגנה הנוח ביותר והיעיל ביותר. ברגע שאנחנו מתעלמים מבעיה, אנחנו דואגים לכך שהיא לא תהיה קיימת עבורנו באותו רגע, ויכולים להמשיך לחיות עם עצמנו בשלום.
מילא אנחנו האזרחים, אבל נראה שגם מקבלי ההחלטות מעדיפים להתעלם. עושה רושם שקיים כשל מערכתי מובנה שגורם לכך שמדינת ישראל מפקירה את הנשים ומפירה את חובתה להגן על זכות האדם הבסיסית ביותר. ועדות מוקמות, תוכניות מתוכננות, אך בפועל לא רק שהמצב אינו משתנה - כל שנה מספר הדיווחים על אלימות נגד נשים רק עולה.
עבור רובנו, המושג "אלימות נגד נשים" יוצר אסוציאציה של אלימות פיזית או מילולית. הבולטות של סוגי אלימות אלו בתקשורת, והיכולת שלנו להבחין בסימנים של אישה שעוברת התעללות, גורמים לנו להתעלם מסוגי אלימות חמורים נוספים שלאחרונה החלו לתפוס כותרות, ובפרט - אלימות כלכלית נגד נשים. מדובר בתופעה קשה בעלת השפעות ארוכות טווח, והיא לעתים מסוכנת יותר מאלימות פיזית או מילולית.
עמותת ל.א לאלימות, כמו עמותות נוספות שפועלות למתן מענה לנשים במצוקה, מדווחות שלאחרונה נרשם שוני בסוגי הפניות שהן מקבלות. אם עד כה רוב הפניות היו עקב אלימות פיזית, נשים רבות מבינות כיום שגם שליטה כלכלית וכוחנית של הגבר בהן היא אלימות. אלימות שיוצרת תלות בצד החזק, בעל המשאבים הכספיים, ומייצרת את מה שמכונה בספרות "חוסר אונים נרכש". בכך היא הופכת את התא המשפחתי לכלא אכזרי שלקורבן אין יכולת להימלט ממנו.
כמעט כל מי שניהל שיחה עם אישה שסובלת מאלימות שאל אותה בשלב מסוים: "למה את נשארת בקשר שעושה לך רע?". כצופים מהצד קשה לנו להבין כיצד ייתכן שנשים אלה מוסיפות להיאחז בקשר הרסני ולא בורחות ממנו. זה נתפס עבורנו כהתנהגות לא רציונלית, ולעתים אנחנו אף מטילים על הקורבן את האשמה ואת האחריות למצבה - הרי כל מה שהיא צריכה לעשות זה להתחיל מחדש. אך כשנכנסים לעומק התופעה, מבינים שנשים אלו מצויות בתלות פסיכולוגית, ובמצב זה אין להן יכולת אמיתית לשנות את חייהן.
התופעה נקראה "למידת חוסר אונים": בין שמדובר בילד שלמד שהבריון השכונתי ירביץ לו גם אם הוא לא יעשה דבר, בקשיש שלמד שללא קשר למעשיו המטפל יתעלל בו, או באישה שלמדה שבעלה יכה אותה בלי שום קשר למה שתגיד - הקורבן מפנים את ההבנה שאין ביכולתו לשנות את המצב, ובשלב מסוים הוא מפסיק לנסות. החלק העצוב ביותר הוא שגם בעתיד, כשתהיה לאותה אישה שעוברת התעללות אפשרות לשנות את מצבה, היא כבר לא תטרח לנסות. במילים אחרות, נשים לומדות להיות חסרות אונים.
ב־1967 נערך ניסוי פרובוקטיבי, כאשר הפסיכולוג היהודי־אמריקאי מרטין זליגמן נתן לכלבים שוקים חשמליים ללא התרעה מוקדמת (כיום ניסוי זה לא היה עובר את ועדת האתיקה). לא הייתה לכלבים כל דרך לנבא מתי יגיע השוק החשמלי. להבדיל מהכלב של פבלוב, שלמד שהצליל שהוא שומע מנבא את הגעתו של אוכל, או לחולדות של סקינר, שלמדו ללחוץ על דוושה כדי לקבל מזון - הכלבים בניסוי של זליגמן למדו שאין שום דבר שביכולתם לעשות כדי למנוע את השוק או לנבא את הגעתו.
בשלב השני של הניסוי זליגמן הכניס מחיצה קטנה לתא, והכלב יכול היה לעבור בקלות מצד אחד של התא לצדו השני. בצד שבו שהה הכלב ניתנו שוקים חשמליים, ובצד שמעבר למחיצה לא ניתנו שוקים חשמליים. באופן מפתיע, אף על פי שהכלבים יכלו לשנות את מצבם ולהימנע מכאב דרך קפיצה לצד השני, הם בחרו שלא לעשות כן. הם הפנימו את חוסר האונים של מצבם והרימו ידיים.
למעשה, הכלבים הפנימו שאין בכוחם להשפיע על המצב והכלילו תובנה זו על מצבים אחרים בחייהם. הם למדו לא רק שהם חסרי אונים בסיטואציה מסוימת, אלא שהם חסרי אונים באופן כללי, גם במצבים חדשים. למידת חוסר האונים מובילה לייאוש ותסכול בנוגע לאירועים עתידיים. חשוב להדגיש שכלבים שכן למדו לנבא מתי מגיע השוק, באמצעות צליל שנשמע לפניו, דילגו בקלות לחלקו המוגן של התא.
כך גם ילדים או מבוגרים. כשהם לומדים שאין להם שליטה על חייהם ושאין בכוחם להשפיע על מה שקורה, הם מפסיקים לנסות ומרימים ידיים - גם כשיש להם הזדמנויות לשינוי. כשהסיטואציה משתנה, אנחנו פשוט לא מזהים את השינוי, כי אנו שבויים בחשיבה שזהו המצב וכך הוא יהיה תמיד.
לאלימות הכלכלית פנים רבות. היא יכולה לבוא לידי ביטוי באמצעות יצירת תלות פיננסית בבן הזוג, מניעת יציאה לעבודה ויכולת להשתכר, הסתרת מידע על המצב הכלכלי המשותף, דרישה לדווח על כל הוצאה, ומנגד לחצים להרוויח יותר כסף. גם יצירת חובות על ידי בן הזוג על שם זוגתו עונה על ההגדרה.
הדרך מאלימות כלכלית לטרור כלכלי קצרה עד מאוד, וכידוע, לטרור אין כללים. למשל, אם האישה מסרבת לקיים יחסים עם הבעל, הוא יכול לחסום אותה בבנק או לנתק לה את החשמל. אם היא עצבנה אותו, הוא יכול לגזור לה את כרטיס האשראי ולמנוע ממנה כסף לקניות. במצב זה האישה מפנימה שלנצח תהיה תלויה בגבר, וכבר לא מנסה לשנות את המצב.
להבדיל מאישה שסובלת מהתעללות פיזית ויכולה לברוח למעון לנשים מוכות, לפנות למשטרה או להוציא צו הרחקה, במקרה של אלימות כלכלית בן הזוג יכול למנוע מהאישה גישה למקורותיה הכספיים גם אם תברח מהבית.
נשים נפגעות אלימות סובלות לעתים רבות מאלימות כלכלית ארוכת שנים, שאחד ממאפייניה הוא מניעת האפשרות להתפרנס, או נשירה משוק העבודה כתוצאה מהאלימות.
יתרה מכך, רבות מהנשים הבוחרות להתנתק מהקשר האלים שממנו סבלו, יחזרו בעתיד לאותו קשר מכיוון שהן לא מסוגלות לפתח עצמאות כלכלית ולהשתלב בחברה מחדש. הסיבה לכך היא שנשים שלמדו להיות חסרות אונים מייחסות לרוב את התוצאות השליליות לעצמן, מכלילות אותן על פני מצבים שונים וסבורות שאין בכוחן לשנות את המצב. חוסר אונים נלמד מוביל להתפתחות ייחוסים פנימיים שמקדמים נטיות דיכאוניות, ובלא מעט מקרים מובילים לשימוש בסמים ואלכוהול.
אחוז גבוה מהנשים שחוות אלימות כלכלית לא מסוגלות לעשות צעד קטן אחד בלי לדווח עליו קודם, וגרוע מזה - לשאול רשות לפני כן. בחלק מהמקרים, גם כאשר האישה מתפרנסת, משכורתה מועברת אוטומטית לחשבון המנוהל על ידי הבעל והיא צריכה לקבל ממנו "דמי כיס".
על פי נתונים של עמותת רוח נשית, יש בישראל יותר מ־200 אלף נפגעות אלימות, וזהו רק המספר המדווח. ההערכות הן שהמספר האמיתי גבוה פי ארבעה. רבות מהנשים הן אמהות יחידניות, וחלקן סובלות מעוני ומקושי רב להשתלב בתעסוקה לאחר שחיו שנים בצל האלימות. אישה נשארת במעגל האלימות בממוצע עשר שנים, וכמעט 50% מהנשים שיוצאות מהמקלט חוזרות למעגל האלימות. אין אפשרות ממשית לאמוד כמה נשים בישראל סובלות מאלימות כלכלית. מדובר בתופעה סמויה, ולעתים אפילו הנפגעות עצמן אינן מודעות אליה.
החדשות הטובות הן שיש מה לעשות. כדי שמצבן של נשים (או גברים) המצויות במערכת יחסים מתעללת ישתנה, עליהן לחוש מסוגלות עצמית שתאפשר להן את הכוח להתמודד. כדי להחזיר את האמונה בעצמן ולמתן את השפעת ההתניה השלילית שנרכשה במקרים של התעללות, יש לדאוג שהן יחוו הצלחות קטנות בסביבה מכילה ומקבלת. הצלחות אלו יחזירו להן את תחושת השליטה בחייהן, ולייחס את התוצאות החיוביות לעצמן.
באופן זה תסייעו להן לשנות את דפוסי החשיבה השליליים ולהחליפם בחיוביים. בכך ניתן לייצר תחושת מסוגלות המאפשרת התמודדות והבנה שהן לא תלויות באדם המתעלל, ושיש בידיהן הכוח להשפיע ולשנות את גורלן.