"תמיד החשבתי את עצמי אדם קשוח, כזה שיכול היה לשרוד אפילו מחנה ריכוז... ב־1991 חוויתי סדרה של אובדנים - אמי נפטרה, מערכת היחסים שלי הסתיימה, שבתי לארה"ב לאחר מספר שנים בחו"ל ושרדתי את כל התלאות הללו ללא פגע... אך שלוש שנים לאחר מכן מצאתי שאני מאבד עניין כמעט בכל דבר.

לא התחשק לי לעשות שום דבר מהדברים שהעניקו לי משמעות בעבר ולא היה לי מושג מדוע. ההפך מדיכאון אינו אושר, אלא חיוניות, והחיוניות דלפה ממני. הייתי מגיע הביתה, רואה את האור האדום מהבהב במשיבון שלי ובמקום לשמוח על הודעות מחבריי, המחשבה שחלפה במוחי הייתה – לכמה אנשים אני צריך להחזיר צלצול. או שהייתה מגיעה שעת האוכל ואז היה עובר לי בראש שאני צריך להוציא את האוכל, להניח אותו על צלחת, לחתוך, ללעוס, לבלוע, והרגשתי כאילו לא מדובר באוכל אלא בתחנות במסע צלב...". במילים אלה פותח אנדרו סולומון את שיחת טד הפופולרית שלו - "דיכאון - הסוד שאנו חולקים".

ואכן, אחד הדברים שמרבים ליפול בין הכיסאות בנוגע לדיכאון, או לכל הפרעה נפשית אחרת שדורשת התמודדות יומיומית, היא שתחושת העצמי נותרת זהה - רק שהאדם נתון באחיזתו של המצב הנפשי ללא שום יכולת לחמוק ממנו. הבעיה היא שמחלות נפש הן עדיין בגדר טאבו בחברה שלנו. הסטיגמה שיש לגביהן מונעת מאנשים לבקש את העזרה שהם זקוקים לה. למרות כל הקדמה וההתפתחות שנעשו בתחום וההבנה שמחלה נפשית היא מחלה לכל דבר ועניין - עדיין חסרה מודעות לנושא והבנה שמדובר בתופעה אמיתית ומגבילה. לצערי, מחלות נפש הן עדיין מושא ללעג וזלזול, ונתפסות כמשהו שאל לנו להזכיר פן תדבק בנו סטיגמה.

טיפול בחרדה ודיכאון (צילום: canava)טיפול בחרדה ודיכאון (צילום: canava)

אנשים רבים שחווים קושי נפשי מספרים שהם לא מגיעים לאשפוז ולא מטפלים בעצמם כי זה נתפס כחולשה. התגובות מהסביבה משתקות וגורמות לאותם אנשים שחווים מצוקה לחוש בושה, עד למצב שבו הם מנסים לבטל את החוויות האותנטיות שלהם, מה שכמובן מקשה על ההתמודדות. הסטיגמה השלילית מייצרת אצלם תחושות שהם לא ראויים וחסרי ערך.

ניסיתם פעם לחשוב מי עונה להגדרה של "יציב נפשית" או "נורמלי"? ההגדרה היחידה היא "בריא בגופו ובנפשו", אך עם זאת לא קיים אדם נורמלי שלא עבר לו בראש לקפוץ על פסי הרכבת, לשטוף ידיים חמש פעמים אחרת יקרה משהו רע, או שדמיין איך הוא זורק מישהו מהחלון. כשזה קשור להפרעות נפש, כולנו על הספקטרום. גורמי המקצוע בתחום מכירים בכך, ולכן מחלת נפש מוגדרת כמצוקה המפריעה לתפקוד התקין, ופוגעת באיכות החיים של האדם או הסובבים אותו.

בסרט "זורבה היווני", זורבה נוזף באורחו האנגלי המנומס: "מה בעצם חסר לך? אתה צעיר ועשיר, בריא וגם בחור טוב... שום דבר לא חסר לך מלבד דבר אחד חשוב - הטירוף... ובלי הטירוף איזה טעם יש לחיים שלנו?". אבל נראה שרובנו, בניגוד לזורבה, לא תופסים זאת כך. אנחנו מכירים את החלק הפסיכוטי באישיותנו, ובוחרים להתרחק ממנו כמו מאש.

מה זה בעצם אומר? שכל עוד אנחנו מצליחים לחיות עם המצוקה בשלום, או לחלופין, כל עוד אנחנו מצליחים להסוות אותה - מבחינת המערכת אנחנו בריאים. ואכן, רוב האנשים בוחרים להסוות ולטשטש את החלקים ה"לא־נורמליים" באישיותם ואפילו חיים עמם בשלום. הקורבנות האמיתיים הם אלו המאמינים שמחשבותיהם הן עדות לחוסר הנורמליות שלהם. המאמץ שהם משקיעים בהסוואה והסתרה מהסביבה, ולעתים גם מעצמם, מתיש וגוזל אנרגיות מיותרות.

גבולות הנורמה
במחקר שפורסם ב־2017, שבמסגרתו אנשי מקצוע ערכו אבחוני עומק בכל כמה שנים, נמצא כי 80% מהאוכלוסייה סובלים מאפיזודה נפשית לפחות פעם בחיים. הממצאים קיבלו תיקוף נוסף ממחקר שערך Mental Health America, ארגון שפיתח שאלון דיגיטלי המאפשר אבחון עצמי ודיווח על יותר מ־3,000 אבחונים עצמיים ביום.

לצורך בשייכות ובקבלה עשוי להיות מחיר במידת החופש והסובייקטיביות שאנו מתירים לעצמנו. ומלבד הדרישות שאנו מציבים לעצמנו כדי להישאר באזור הביטחון ה"בריא" וה"נורמלי", גם החברה מציבה דרישות משלה, שמגדירות מחדש כל הזמן את גבולות האזור הזה, ולעתים נדמה שגם מצרות את שטחו.

מה האיזון הנכון בין אינדיבידואליות לנורמטיביות? התשובה כנראה שונה עבור כל אחד. הבעיה מתחילה בילדות. אחד הפחדים הגדולים ביותר של הורים הוא שילדם יחרוג מהנורמה, מה שמתבטא באין ספור בדיקות במהלך הלידה ואחריה, לצד השוואות בלתי פוסקות בין התפתחות הילד לזו של ילדים אחרים, כשהחשד הקטן ביותר לחוסר נורמליות מהווה גורם פאניקה עצום.

חלק משמעותי מאבחנות היתר האלה מסתיים באבחון שגוי של בעיות שלא קיימות, שבעקבותיו ניתנות לא פעם תרופות המשנות את האיזון הכימי ומובילות לבעיות מנטליות מיותרות. ניתן היה לחשוב שגורמי מקצוע יאזנו את הטירוף, אבל הממסד הפסיכיאטרי בעצמו שוקד ללא הרף על מציאת קטגוריות אבחוניות חדשות, ההופכות שיעורים גדלים והולכים מהאוכלוסייה ל"לא נורמליים". התוויות הניתנות למטופלים גורמות להם לראות עצמם כחולים ומתפקדות כנבואות המגשימות את עצמן.

ספר האבחנות קובע למשל כי "אגרנות כפייתית" היא הפרעה נפשית. הפרעה נוספת היא "הפרעת מצב הרוח שאינו יציב" בקרב ילדים עד גיל 18 (מניסיוני, מתבגרים בעלי מצב רוח יציב הם החריגים). אלו רק קומץ קטן מתוך מאות קטגוריות של ההפרעות הנפשיות המופיעות במדריך האבחון (DSM) של איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי. האבסורד הוא שלא מעט אנשים כמהים להיות מאובחנים, כי האבחון טומן בחובו הקלה עצומה. משמעותו שיש ל"דבר" הזה שם, שהבעיה אינה מנת חלקך בלבד. העובדה שכל כך הרבה אנשים שותפים לכאב שלנו מספקת הקלה עצומה.

בתנ"ך, בספרות חז"ל, ברמב"ם ובשולחן ערוך אין אנו מוצאים כל אמירה או דיון ביחס ל"נורמלי" מול ה"לא־נורמלי". במקורות היהודיים, מחלה אינה סטייה מן הטבע ואין היא עניין של נורמלי מול פתולוגי. חולי הוא בעיה תפקודית, קושי לקום מהמיטה, להלך בחוץ, לתפקד. שונות ביולוגית בקרב בני אדם הינה דבר שחז"ל ראו בו ברכה שאין צורך לנרמל. התורה אוסרת על מגע הומוסקסואלי ועל גילוי עריות ועל ריבית נשך ועל דברים רבים אחרים בלי לקבוע אם הם נורמליים או סוטים. היהדות אינה מקבלת את החלוקה הדיכוטומית הזאת לנורמלי ולא נורמלי. הרמב"ם מגדיר כל אדם שמידותיו אינן מתוקנות כ"חולה נפש". ומאחר שאפילו משה רבנו לקה קצת במידת הכעס, הרי שלא ניתן לחלק את בני האדם לחולים ובריאים בתחום הנפשי, וכולם נמצאים על הרצף בין רמות שונות של חולי הנפש.

נראה שד"ר אלדוס אוקסלי הסכים עם חז"ל, ולטענתו "הקורבנות האמיתיים של מחלות הנפש הם אלו הנראים לכאורה הכי נורמליים. אנחנו רגילים לחשוב על אנשים המנותקים מהמציאות כלוקים בנפשם, אבל אלו המעוגנים יתר על המידה במציאות, מנותקים מעולם הנפש ואינם נוטים להתבונן פנימה, הם החולים האמיתיים. הרבה מהם 'נורמליים' מכיוון שהסתגלו לדרך הקיום הבלתי אפשרית שלנו. הניצוץ האנושי הושתק בשלב כה מוקדם בחייהם עד שהם אפילו לא מנסים להיאבק, ללא מצבי רוח, ללא נוירוזות, במילים אחרות - ללא אנושיות".

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה [email protected]