בדיוק כפי שהגשמים בחורף מפתיעים את הרשויות המקומיות בישראל והכבישים מוצפים, כך מגלים במשרד החינוך, בפתחו של גל הקורונה החמישי, שהמערכת אינה ערוכה ללמידה מרחוק. מי שמשלם את מחיר חוסר ההערכות הן השכבות החלשות. בעיקר אלו שלא שפר עליהם גורלם והם מתגוררים בפריפריה הגיאוגראפית של המדינה. בהקשר הלמידה מרחוק, בלא מעט אזורים שאינם במרכז הארץ, חסרה תשתית ראויה ומחשבים. 

ההתייחסות של מדינת ישראל לצמצום הפערים בין מרכז לפריפריה, מזכירים לי את האמירה המפורסמת המיוחסת לפיזיקאי אלברט איינשטיין, מגדולי המדענים בכל הזמנים. לדבריו: "טיפשות היא לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות כל פעם". 

מדינת ישראל השקיעה בעשור האחרון מיליארדי שקלים בניסיון לחזק את הפריפריה החברתית והגיאוגרפית ולצמצם פערים, בעיקר בתחומי החינוך והתעסוקה. אלא שבפועל, במבחן התוצאה, לא רק שהפערים לא נסגרו, הם אף העמיקו והחריפו, בעיקר בכל הנוגע לחינוך – שהוא מנוע הצמיחה האמיתי והיחיד שעשוי לסייע לצעירי הפריפריה לשבור את מעגל התסכול שנגזר עליהם שלא בטובתם. 

כך לדוגמא, בשלהי 2018, השיקו שר הכלכלה ויו"ר הרשות לחדשנות פרויקט שאמור היה להזרים 400 מיליוני שקלים לקידום ופיתוח היי טק בפריפריה. כמה שנים מאוחר יותר, גילה דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת כי משרד הכלכלה כלל לא תיקצב את הגורמים הרלוונטיים וחלום ההיי-טק בפריפריה, נגוז והתנפץ אל מול המציאות. דו"ח נוסף שהתפרסם באותו הנושא הפעם ב 2020, גילה כי 64% ממענקי רשות החדשנות ניתנו לחברות היי-טק מאזור ת"א ומרכז הארץ לעומת 19% שהוענקו לחברות מהפריפריה.

הדרך הטובה ביותר לבחון את פירות ההשקעה או את יעילותה היא באמצעות ההשכלה הגבוהה בארץ. נכון להיום, על-פי נתוני הלמ"ס, בפקולטות למתמטיקה ולמדעי המחשב ברחבי הארץ, אפשר למצוא רק 5.6% מתלמידי הפריפריה לעומת 10.3% מתלמידי המרכז. בוגרי משפטים מהווים רק 6.5% מתלמידי הפריפריה לעומת 15% מהסטודנטים שמגיעים ממרכז הארץ ובמנהל עסקים רק 18.7% מתלמידי הפריפריה לעומת 35% מהמרכז. תלמידי הפריפריה מובילים בתחומי הדעת בהם פוטנציאל ההשתכרות נמוך משמעותית, כאשר 45% מהנרשמים לאקדמיה מבין צעירי הפריפריה לומדים חינוך.  

איך יתכן שהשקעה מסיבית של תקציבי עתק במגוון של תחומים בדרום הארץ ובצפונה לא מביאים לשינוי קטן ואפילו לא לתחילתה של מגמה?  כמי שחי ונושם את העשייה החברתית למעלה מ-30 שנה, ברור לי שאפשר לצמצם את הפערים, אבל חייבים לעשות את זה בדרך אחרת. או במילים אחרות: לחשב מסלול מחדש.

כדי להצליח במשימה, המדינה חייבת להפסיק ולעשות שוב ושוב את אותם הדברים. אנחנו חייבים לזנוח את הפרדיגמות הישנות וליצור משולש כוחות אחר המורכב מהממשלה, המגזר העסקי והקהילה. במשולש החדש, לכל אחת מהצלעות תפקידים ברורים המבוססים על ידע וניסיון. הממשלה תקבל את ההחלטות ותעניק את התקצוב, העמותות יבצעו את העבודה ברשויות המקומיות ובבתי הספר והמגזר העסקי יסייע ויתמוך. 

כפי שמכבי האש מבהירים מדי קיץ שהדרך הטובה ביותר לכבות שריפה היא למנוע אותן וכפי שמיטב הרופאים דוגלים בחיזוק המערכת החיצונית כסגולה למניעת מחלות, כך גם בכל מה שקשור לצמצום פערים. אין שום סיבה לחכות שבני הנוער ינשרו מהלימודים, יגיעו לרחוב ורק אז יגלו את העמותות הפועלות באזור. עדיף לייעל את משאבי העמותות והגופים מתוקצבים לשם חיזוק ארגז הכלים הפדגוגי, ליצירת מסגרות פנאי ספורטיביות/תרבותיות שירחיקו מלכתחילה את אותו נוער מהרחוב.

על סמך הניסיון שלנו, עדיף לתמרץ חברות שיאפשרו עבודה מרחוק בתחומים בעלי פוטנציאל השתכרות גבוה, לצעירות ולצעירי הפריפריה, שיוכלו לחזק את האזור בו גדלו ולהחזיר לקהילה, במקום להגר בעקבות הפרנסה למדינת תל-אביב. כדי שהמילים היפות יהפכו מחלום למציאות וכדי שלא נגלה את הבעיות גם בגל הקורונה הבא, לא צריך לשנות את סדרי העדיפויות אלא את התפיסה המערכתית בנוגע לדרך הנכונה להשיג את המטרות.

 הכותב הוא יו"ר עמותת 'אחינועם' הפועלת לקידום שוויון הזדמנויות בפריפריה