ספרי ההיסטוריה שיספרו לנו מה עבר העולם במהלך הקורונה עדיין נכתבים, אבל אחת השאלות המסקרנות ביותר כאשר אנו מנתחים את השפעות המגיפה, נוגעת לאיכות החיים שלנו. התשובה הקלה היא שהשפעתה הייתה הרסנית: מיליונים איבדו את עבודתם, שיעורי ההתאבדויות ומקרי האלימות במשפחה עלו, תחושת הבדידות גברה משמעותית וכך גם רמות החרדה והדיכאון. ועדיין, למרות כל המגמות השליליות הללו – ישראל עלתה במדד האושר.

לפני תשע שנים החליטו באו"ם להשוות בין מידת האושר של אזרחים במדינות ה־OECD. המדד מבוסס על סקר שבו מתבקשים הנשאלים לדרג את רמת האושר שלהם בין 1 ל־10, עד כמה הם מרגישים שהמדינה מסייעת להם כשהם במצוקה, עד כמה הם מעריכים שקיימת שחיתות במדינה ועוד. לא מפתיע לגלות שפינלנד דורגה גם השנה כמדינה המאושרת ביותר בעולם. ההסבר - הפערים בין עשירים לעניים במדינה הם מהנמוכים ביותר. כאשר פערי המעמדות גדולים, נרשמת פגיעה משמעותית במידת האושר כתוצאה מ״חשיבה יחסית״. תחושת האושר שלנו לעולם אינה אובייקטיבית – היא תמיד בהשוואה לאחרים, ולרוב ההשוואה הזו לא מתרחשת כלפי מטה אלא כלפי מעלה. אנשים נוטים להשוות את עצמם לכל מי שנמצא מעליהם.

בישראל קיים פרדוקס משונה: מצד אחד, אנחנו בין המדינות העניות, האי־שוויוניות ובעלות ההכנסה הנמוכה ביותר ב־OECD (ולאחרונה הצטרף עוד תואר מחמיא: שיאנית עולם בשיעור מקרי הידבקות בקורונה למיליון איש). מצד שני, הישראלים הם בין המאושרים בעולם. ולא רק זה - עלינו שני מקומות בהשוואה לשנה שעברה במדד האושר. כיצד ניתן להסביר את הפער בין התחושות השליליות שהציפו את הישראלים בתקופת הקורונה ובין העלייה במדד האושר? התשובה טמונה בפער המכונה "פער התפיסה". הפער בין האופן שבו אנחנו תופסים את חוויותינו תוך כדי התרחשותן, ובין האופן שנזכור אותן.

על פי פרופ׳ דניאל כהנמן יש לנו שני סוגי עצמי - "העצמי הזוכר" ו"העצמי החווה" - ומדובר בשתי ישויות שונות לחלוטין. העצמי החווה הוא זה שיענה על השאלה "איך אתה מרגיש כרגע?", האם משעמם לך או כואב לך. לעומת זאת, העצמי הזוכר הוא זה שעונה על שאלות כגון "האם טוב לך בחיים?", "האם אתה מאושר?" וכו'. למשל, אף על פי שאנחנו בטוחים שאנחנו זוכרים חוויות במדויק, מה שמעצב את הזיכרון שלנו הוא האופן שבו החוויה נגמרה: בהנאה או בכאב. כאשר מבקשים מהורים לילדים בוגרים לציין מה הייתה התקופה המאושרת בחייהם – הם נזכרים בנוסטלגיה בתקופה שבה ילדיהם היו קטנים. כמה הם היו חמודים כפעוטות, אף שבפועל ילדים קטנים הם אחד המפגעים הכי גדולים באיכות החיים. חוסר השינה, התלות הגדולה שלהם בנו, חוסר הזמן לעצמנו - כל אלו פוגעים משמעותית ברמת האושר.

כך שהישות שמשחקת תפקיד משמעותי יותר ברמות האושר שלנו היא האני הזוכר, ולא האני החווה. במילים אחרות, חיינו מורכבים מהמון חוויות קטנות, אבל רובן אינן נשמרות.

מתחם בדיקות קורונה בירושלים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)מתחם בדיקות קורונה בירושלים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

מחפשים משמעות

אז מהו המנגנון שמחליט אילו חוויות ייכנסו לזיכרון ואילו חוויות יישכחו לנצח? חוקרים רבים העסיקו עצמם בשאלה – מה אנחנו זוכרים מחוויה. מה גורם לחוויה מסוימת לעבור הלאה לזיכרון ארוך הטווח שלנו? חוק השיא־סוף (Peak–End Rule) מספק לכך מענה. אנו זוכרים חוויה שלילית או חיוביות לפי שני משתנים: עוצמת הרגש בחוויה – ככל שהרגש משמעותי יותר, כך גדל הסיכוי שהחוויה תקודד בזיכרון; וכמו כן אנחנו זוכרים סופים של חוויות. לכך יש כמובן השלכות על ה־well being שלנו. כך שמבחינת הזיכרון שלנו, למשל, אין הבדל משמעותי בין חופשה של שבוע לבין חופשה של שבועיים. בפרספקטיבה של זמן הן ייזכרו בדיוק באותו אופן.

ואיך כל זה קשור למידת האושר של הישראלים? המשבר הכלכלי, האבטלה והבחירות פגעו אומנם בחוויות המיידיות היומיומיות - כל אלה נמצאות תחת הקטגוריה של ה״אני החווה״. ה״אני הזוכר״ מספר סיפור אחר לגמרי ומושפע מחוויות כמו משמעות, קרבה למשפחה, חברים. כל אלו התחזקו בעקבות הקורונה. בעתות משבר אנשים נוטים לשנות סדרי עדיפויות, והקורונה גרמה לרבים לשקול מחדש את השאלה מה מייצר עבורם משמעות. בנוסף, בעקבות הסגרים הישראלים בילו זמן רב יותר עם המשפחה הגרעינית, עם חברים ומכרים.

אבל יש עניין נוסף שקשור למנגנון הזיכרון שלנו - בכל פעם שאנו שולפים חוויה מסוימת מהזיכרון ומביאים אותה למודעות, החוויה משתנה מעט, וחוברת לפריטי מידע נוספים, שצפו בזמן ששלפנו את הזיכרון. זו הסיבה לכך שאם נשאל בני זוג כיצד הם הכירו, כל אחד מהם יספר סיפור שונה לגמרי. הזיכרונות שלנו מחוויות נוטים להשתנות ולהתעצב מחדש עם הזמן. האופי הדינמי של הזיכרון גורם לכך שערכן של חוויות עולה עם הזמן, ומעלה את רמות האושר שלנו. גם המידה שבה אנו מעריכים אירוע כשלילי - משתנה עם הזמן, והופכת חיובית יותר. לכן אירוע שהיה מפחיד בעבר - עשוי להפוך לסיפור בונה אופי, וטיול שנהרס כי לא הפסיק לרדת גשם - הופך לזיכרון משעשע.

לבסוף, תחושות שליליות כמו צער ועצב הן חלק אינטגרלי וחשוב מהחוויה האנושית. כמו לשאר הרגשות, גם לעצב יש מטרה אבולוציונית. מוחנו מחווט להפנות קשב ולזכור מצבים שהובילו לתחושות שליליות, כיוון שמהן ניתן ללמוד הכי הרבה. עצב הוא תגובה להפסד של משהו או מישהו שאנו אוהבים, כמו גם כישלון בהשגת מטרה מסוימת. הוא מאפשר לנו להתכנס בתוך עצמנו ולהבין מה לא עבד. הקורונה הייתה תקופה מצוינת לעשות הערכה מחדש ולגרום לנו לחשב מסלול מחדש. רבים העידו כי הם החלו לאכול בריא יותר, השקיעו בעצמם ובילדים, עשו כושר ומצאו לעצמם תחביבים חדשים.

לכן, בפרספקטיבה, כאשר אנשים נשאלים על תקופת הסגרים – הם נוטים לזכור אותה כתקופה טובה, שבה הם עשו שינוי בחיים ולמדו דברים חדשים על עצמם. זה היופי של הזיכרון שלנו. הוא לא מתפקד כמו כונן קשיח, אלא יותר כמו מכונה שמכווצת את הזמן ושולפת רק את הרגעים המשמעותיים ביותר. לכן בטווח הארוך הקורונה תיזכר לטובה בזיכרון הקולקטיבי.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה

[email protected]