אם יש משהו ודאי במציאות הלא ממש נורמלית במדינת ישראל, הוא שתהיה רעידת אדמה גדולה והרסנית בצפון הארץ, השאלה היא רק מתי וכמה נפגעים בנפש יהיו בה. אחת למאה שנים, פחות או יותר, מתועדת קטסטרופה אחת כזאת בהיסטוריה, אבל כמו כל דבר שלא נמצא במרחק מטוש מפרצופן של ממשלות ישראל, זה לא ממש מטריד את מנוחת קברניטיה.

כששתי רעידות אדמה בדרגות בינוניות מכות בזו אחר זו באזור טבריה ובית שאן, בואכה עמק הירדן ומשפיעות גם על ישובים שממוקמים צפונה משתי הערים, רצוי שהקרקע תתחיל לרעוד גם בירושלים. לכל הישובים האלה יש מכנה משותף: הם נמצאים בפריפריה הצפונית, רחוק מהכנסת ורחוק מהלב.

די היה לקרוא את ההתכתבות הפנימית בקבוצת הווטסאפ של ימינה בסוף השבוע האחרון, שם שטח סגן השר במשרד רוה"מ, אביר קארה, את תמצית התפיסה של הנהגת המדינה לדורותיה, כולל זו של ממשלת השינוי: "אני מוכרח לומר שהבנייה חייבת להתמקד במרכז הארץ ולא להשקיע משאבים באזורים שיהיה קשה לנו לייצר תעסוקה", כתב קרא בגילוי לב.

"פחות מתחבר לתכנית של בנייה, כולל גם בגליל. עדיף לחזק ישובים קיימים ולא חדשים". להגנתו של קארה נציין שהדברים לא נאמרו בהקשר של חיזוק מבנים נגד רעידות אדמה, אבל הם מעידים על הלך הרוח.

לעניין חיזוק היישובים הקיימים, צודק קארה. עדיף לחזק את הישובים שכבר ישנם בגליל וגם את טבריה, ובית שאן ויישובי עמק הירדן. ולא רק כלכלית, אלא לחזק אותם ממש, פיסית, את כל המבנים, כמו שעושים במיזמי תמ"א 38 במרכז הארץ. בצפון, לאורך השבר הסורי - אפריקאי, המועד באמת לפורענות, לא קיימים פרויקטים בכלל.
 
למה? כי אין שם כסף. כשהקרקע כל כך זולה, גם קבלנים תאבי מזומנים ותמ"א 38 שעומדים בתור בפתח הוועדות במרכז הארץ ובאזורי הביקוש - ומלינים על קשיות לבם של ראשי הערים - מתרחקים מיישובי הפריפריה כאילו לא רק ריכטר מחכה להם שם עם סולם, אלא גם צונאמי.

תרגיל רעידת אדמה של פיקוד העורף (צילום: Menahem Kahana/AFP via Getty Images)
תרגיל רעידת אדמה של פיקוד העורף (צילום: Menahem Kahana/AFP via Getty Images)

בעקבות רעידת האדמה הקטלנית בטורקיה ב- 1999, הוקמה ועדת ההיגוי הבין-ממשלתית להיערכות לרעידות אדמה. בעקבות עבודתה הוקצו בשנת 2008 כ-140 מיליון שקל לשנה, שיועדו לחיזוק ארבעה בתי חולים ו-80 בתי ספר. עבודות חיזוק אכן התחילו בבית החולים בני ציון בחיפה, אבל אחרי שנתיים ההקצבות נפסקו ואיתן פסק חיזוק המבנים.

ד"ר רון אבני, מומחה לרעידות אדמה מאוניברסיטת בן גוריון, שמזועזע מהרשלנות הזאת, סיכם במאי שנה שעברה את הנושא (בריאיון לרדיו צפון) במשפט: "אם הרעידה הבאה הייתה אמורה לתפוס אותנו כשחלק לא קטן מבתי הספר ובתי החולים מוכנים לקראתה, זה לא יקרה. הדחוף דוחה את החשוב".

הממשלה צריכה להוביל

ועכשיו החשוב הופך למאוד דחוף בעקבות שתי רעידות האדמה האחרונות. מכיוון שברור לכולם שקבלנים לא יכנסו לתכניות חיזוק מבנים בצפון בהתנדבות, הממשלה צריכה להוביל אותן - או במימון מלא ומיידי, או בחיוב של מי שבונה תמ"א 38 במרכז הארץ ויוצא משם עם ארגזים של כסף, לחזק מבנים שלא משתלמים לו, בצפון.

טקטיקת ההימור המחושב של "סביר שזה לא יקרה במשמרת שלי", לא תעמוד לטובת אף נבחר ציבור כשיידרש לתת דין חשבון בפני הציבור וועדת החקירה הממלכתית הבאה. לא נהיה פופוליסטים ונאמר שדמם של הנספים ברעש האדמה יהיה על ידיו, אבל העובדה שלא עשה כל שלאל ידו כדי שלפחות בתי חולים ובתי ספר יהיו ממוגנים, צריכה להיות מספיקה בכדי להרשיעו בכל ניתוח שלאחר מעשה.