אם יש משהו ודאי במציאות הלא ממש נורמלית במדינת ישראל, הוא שתהיה רעידת אדמה גדולה והרסנית בצפון הארץ, השאלה היא רק מתי וכמה נפגעים בנפש יהיו בה. אחת למאה שנים, פחות או יותר, מתועדת קטסטרופה אחת כזאת בהיסטוריה, אבל כמו כל דבר שלא נמצא במרחק מטוש מפרצופן של ממשלות ישראל, זה לא ממש מטריד את מנוחת קברניטיה.
בעקבות רעידת האדמה הקטלנית בטורקיה ב- 1999, הוקמה ועדת ההיגוי הבין-ממשלתית להיערכות לרעידות אדמה. בעקבות עבודתה הוקצו בשנת 2008 כ-140 מיליון שקל לשנה, שיועדו לחיזוק ארבעה בתי חולים ו-80 בתי ספר. עבודות חיזוק אכן התחילו בבית החולים בני ציון בחיפה, אבל אחרי שנתיים ההקצבות נפסקו ואיתן פסק חיזוק המבנים.
ד"ר רון אבני, מומחה לרעידות אדמה מאוניברסיטת בן גוריון, שמזועזע מהרשלנות הזאת, סיכם במאי שנה שעברה את הנושא (בריאיון לרדיו צפון) במשפט: "אם הרעידה הבאה הייתה אמורה לתפוס אותנו כשחלק לא קטן מבתי הספר ובתי החולים מוכנים לקראתה, זה לא יקרה. הדחוף דוחה את החשוב".
ועכשיו החשוב הופך למאוד דחוף בעקבות שתי רעידות האדמה האחרונות. מכיוון שברור לכולם שקבלנים לא יכנסו לתכניות חיזוק מבנים בצפון בהתנדבות, הממשלה צריכה להוביל אותן - או במימון מלא ומיידי, או בחיוב של מי שבונה תמ"א 38 במרכז הארץ ויוצא משם עם ארגזים של כסף, לחזק מבנים שלא משתלמים לו, בצפון.
טקטיקת ההימור המחושב של "סביר שזה לא יקרה במשמרת שלי", לא תעמוד לטובת אף נבחר ציבור כשיידרש לתת דין חשבון בפני הציבור וועדת החקירה הממלכתית הבאה. לא נהיה פופוליסטים ונאמר שדמם של הנספים ברעש האדמה יהיה על ידיו, אבל העובדה שלא עשה כל שלאל ידו כדי שלפחות בתי חולים ובתי ספר יהיו ממוגנים, צריכה להיות מספיקה בכדי להרשיעו בכל ניתוח שלאחר מעשה.
התרעות פיקוד העורף