כבכל שנה משרד התפוצות מפרסם את דוח האנטישמיות המהווה מדד לשנאת יהודים כפי שהיא משתקפת ברשתות החברתיות, בהתבטאויות פומביות, בהתנכלויות למוסדות יהודיים ובפגיעה פיזית ביהודים רק משום היותם יהודים. על פי הממצאים, בשנה החולפת נרשם זינוק במספר התקריות האנטישמיות.

יותר מ־3.5 מיליון פוסטים אנטישמיים תועדו במערכת ACMS - מערכת לניטור אנטישמיות בזמן אמת המבוססת על בינה מלאכותית וטכנולוגיות ניתוח סמנטי, שפותחה על ידי משרד התפוצות. מדובר בעלייה של 50% בהשוואה לשנת 2020. נקודת השיא נרשמה בעקבות מבצע שומר החומות. קהילות יהודיות ברחבי העולם חוו גל פשעי שנאה רק משום שהתוקפים זיהו אותן עם מדינת ישראל. במובן הזה אנטישמיות ואנטי־ישראליות הן תופעות שלעתים לא ניתן להפריד ביניהן. בארצות הברית למשל נרשמו אירועי השחתה בבתי כנסת, במרכזים ואתרים של הקהילה היהודית. באוסטריה צוירו כתובות אנטישמיות על מוסדות יהודיים ובתי יהודים או בסביבתם.

המערכת יודעת לנטר שיח אנטישמי בחלוקה לפי מדינות, שפות ופלטפורמות ומסווגת אותו לשלוש קטגוריות: “אנטישמיות חדשה” המופיעה בכ־74% מכלל התוכן האנטישמי הגלובלי (הכוונה בעיקר לביטויים אנטישמיים ארסיים כנגד הציונות). “אנטישמיות קלאסית” המהווה כעשרים אחוז. ואילו השיח המסווג כ”הכחשת ועיוות השואה” נמצא בשיעור נמוך של כ־5%. המדינות שבהן תועד המספר הגבוה ביותר של משתמשים שהפיצו תוכן אנטישמי הן ארצות הברית, ואחריה בפער ניכר צרפת, גרמניה ובריטניה. אלא שכאמור השיח האנטישמי לא נותר רק במרחבי הרשת.

לגל האנטישמיות נוסף השנה עוד אלמנט. בעקבות מגיפת הקורונה מיוחסות ליהודים הפצת המחלה, גריפת רווח מהחיסונים וכן, גם שליטה במדינות העולם. בד בבד נעשה שימוש נלוז בהשוואת מגבלות הקורונה לשואה. כך למשל, בליטא ובאוקראינה תועדו מפגינים שענדו טלאי צהוב ומדי אסירי מחנות הריכוז במהלך צעדה נגד הגבלות הקורונה.

עידן הרשתות החברתיות הוא אתגר לא פשוט למאבק באנטישמיות, שכן לצד ההתגייסות של פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם וטיקטוק והסרת תכנים העוסקים בהכחשת השואה, עליונות הגזע הלבן וביטויי שנאה המופנים נגד יהודים, שחורים ומיעוטים אחרים, קמות רשתות אלטרנטיביות המנקזות אליהן את השיח הרעיל. הכמות האדירה של תוכן אנטישמי אכן מדאיגה. עם זה, אפשר לשער כי לו הייתה מערכת הניטור של משרד התפוצות בודקת גם תופעות קשות של גזענות, שנאת זרים והומופוביה, היא הייתה מניבה תוצאות קשות לא פחות. המסקנה המתבקשת היא אחת: המאבק לא יכול להתמקד רק באנטישמיות.

ראוי שמדינת ישראל תעמוד בחוד חנית המאבק באנטישמיות. עם זה, עליה להרחיב את הפריזמה ולשאת את דגל המאבק בגזענות ובאלימות על רקע גזעני. זו משימה שצריכה להתחיל קודם כל מבית. גם אצלנו הרשתות החברתיות מלאות בשיח שנאה אלים – מיזוגני, קסנופובי, הומופובי – נגד ערבים, מיעוטים, נגד נשים, נגד יוצאי אתיופיה, עולים מברית המועצות או יהודים שאינם אורתודוקסים. לפעמים מדובר באנטישמיות של ממש. זיכרון השואה לבדו לא יכול לתת תוקף מוסרי לתביעתה של ישראל למאבק בינלאומי בתופעות המגונות של אנטישמיות על שלל סוגיה, ובעניין זה אי אפשר לנהוג במוסר כפול. כדי לנהל את המאבק בידיים נקיות על מדינת ישראל לשמש דוגמה אישית ולתת ביטוי מעשי למאבק עיקש בגזענות באשר היא.

ועוד עניין אחד בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם: לקראת יום השואה הבינלאומי, הממשלה החליטה להגדיל את תקציב יד ושם ב־29 מיליון שקלים לשימור הזיכרון והעמקת המחקר. אין ספק, חשוב לתעד את ניצולי השואה החיים בקרבנו, אולם לצד ההשקעה במפעל הזיכרון אסור לשכוח את השורדים עצמם. יום השואה הבינלאומי חל השנה בעיצומה של סערה חורפית וקור עז. היה מצופה שמדינת ישראל תדאג לכך שלא יהיה ניצול שואה אחד ששרד את התופת, ובערוב ימיו אין לו אמצעי חימום ראויים, מזון ותרופות ותנאים לחיים בכבוד.