הרעש, הספינים, האמירות המפוצצות, חלקיקי המידע, הדרישות הקולניות לוועדות חקירה, התחרות מי מכנה את המשטרה ואת המפכ"ל לשעבר, רוני אלשיך, בכינויי גנאי יותר בוטים יותר, מדיניות ההסברה המחפירה של המשטרה; כל אלה גרמו לכולנו קצת להתברבר בדרך. וכשמתברברים, כך למדנו, כדאי לחזור לנ"צ האחרונה - נקודת הציון הקודמת - כדי להבין איפה אנחנו בכלל.

אז בואו נחזור אל בוקר יום שני. זה היה בוקר שחור לכל אזרח ישראלי שחפץ דמוקרטיה. הקפה שליד עיתון כלכליסט קיבל טעם מר כשקראת את המלים. חושך. התברר לדאבון הלב כי המדינה שבה אנחנו חיים היא מדינת שטאזי. השטאזי היה כינויה של המשטרה החשאית של מזרח גרמניה, שהיתה ידועה בריגול אחרי אזרחיה שלה. זה היה כבר אחרי כמה פרסומים בעיתון ברוח זו, אך הפעם גם היו פנים ושמות. כל המוזכרים, לפי הנטען בכתבה, הודבקו בתוכנות ריגול משטרתיות שנרכשו מחברת NSO, וזאת ללא צו שופט, אלא במסגרת מסע דיג משטרתי. בין המודבקים הוזכרו כאלה שהיו חשודים בחקירות, כאלה שהיו עדים בחקירות, וכאלה שלא היו עדים ולא חשודים, ביניהם שלושה מנכ"לים של משרדים ממשלתיים. התיאור היה מופרע, מפחיד, והתגובות של כולנו היו היסטריות בהתאם.

חשוב לציין שעל הדרך גילינו, לפני ואחרי (ומיד נפרט), כי בהפעלת תוכנות הרוגלה, גם כשהיא נעשית תחת צו, יש תקלות שגורמות לסיגינט המשטרתי (יחידת ההאזנות) לקבל מידע שאינו במסגרת הצו. זו תקלה חמורה ביותר, גם אם כמו שטוענים במשטרה המידע לא מגיע ליחידה החוקרת אלא נשאר בבועת הסיגינט. אבל בואו נהיה כנים עם עצמנו; לא על התקלה הזאת בכה הנביא, וגם לא אנחנו. הזעזוע, קריאות הגוועלד המוצדקות מאין כמותן, היו רק מסיבה אחת: הגילוי המרעיש והמוחשי של יום שני, לפיו במדינת ישראל המשטרה מאזינה מלכתחילה לאנשים שלא תחת צווי שופט, במסגרת מסעות דיג, בין אם הדיג נעשה לחשודים בפלילים ובין אם לאזרחים סתם.

הפרסום ביום שני הוא הנ"צ האחרון שממנה אנחנו צריכים להבין לאן פנינו. ראש הממשלה, נפתלי בנט, הבין אותה היטב, כשהוא, שר המשפטים גדעון סער והשר לביטחון הפנים, עומר בר לב, החליטו שלשום בערב לעצור את הסוסים רגע לפני שהם דוהרים אל שלל ועדות חקירה גרנדיוזיות. אם דוהרים לשם, אם זה הכיוון, צריכים לקבל לכל הפחות אינדיקציות, מלבד הפרסום העיתונאי, כי אכן הדברים התרחשו, וזאת משום שנכון לעכשיו המשטרה מכחישה אותם בתוקף. לא קרה, אומרים שם, לא היה יכול לקרות, פייק מהמסד ועד הטפחות.

כעת נלך כמה צעדים אחורה, כדי להבין איך הגענו לנ"צ הזה כל כך מבולבלים, ובעיקר ללא כל אמון בהודעות המשטרתיות. לאחר כמה פרסומים ב"כלכליסט" בסוף חודש ינואר על השימוש שהמשטרה עושה בתוכנת פגסוס ללא צווי שופט, נשלחו מיטב קציני המשטרה לאולפנים כדי להכחיש את הסיפור הזה מכל וכל - לא נעשה דבר ללא צו שופט טענו הקצינים בנחרצות. לעולם לא חורגים מהצו השיפוטי. הקצינים והדוברים שנשלחו למשימה האמינו בכל מלה שהם אומרים, אלא שאז העניינים החלו להסתבך.

פרשת פגסוס  (צילום: אבשלום ששוני,רויטרס,דוברות המשטרה,גיל יער,ארן חן צלמים)
פרשת פגסוס (צילום: אבשלום ששוני,רויטרס,דוברות המשטרה,גיל יער,ארן חן צלמים)

ה-31 בינואר היה יום עבודתו האחרון של היועץ המשפטי הקודם, אביחי מנדלבליט. למחרת בכירי המשטרה ומשרד המשפטים הוזמנו לדיון בוועדת חוקה של הכנסת בעקבות הפרסומים המטלטלים של כלכליסט. דקות לפני פקיעת כהונתו של מנדלבליט הוא, בכירי משרדו, ובכירי המשטרה, קיימו דיון הכנה לקראת הדיון בוועדת החוקה. באותו דיון הסבירו נציגי אגף החקירות ליועץ כי מבדיקתם עולה כי היו מקרים ספורים שבהם זוהו תקלות, כשהתוכנה שאבה מידע רב מזה שהצו אפשר. בדיון החלו להישמע דעות שונות באשר לשאלה אם צריך לתקן את ההודעה המקורית של המשטרה.

המפכ"ל סבר שלא צריך לתקן אותה, היועץ הסביר שהוא לא מתכוון לשחק משחקים, ובהודעה על הקמת צוות הבדיקה של משרד המשפטים הוא יסביר את הבעיות שהתגלו. המפכ"ל הבין שאין לו ברירה, ואז הוציא את ההודעה המתקנת המביכה הבאה: "בבדיקה נוספת מאוחרת יותר שנעשתה עוד טרם הקמת צוות הבדיקה, התגלו ממצאים נוספים המשנים בהיבטים מסוימים את מצב הדברים". חמיצר לא היה יכול לנסח את זה טוב יותר. לא הבנו כלום מההודעה הזאת לבד אולי מהמסקנה המתבקשת שהמשטרה שיקרה בהודעתה הראשונה, וכנראה שכן היו דברים בגו.

בוועדת החוקה אמר תת ניצב יואב תלם, סגן ראש אגף החקירות והמודיעין, את הדברים הבאים: "עד כה לא מצאנו כל אינדיקציה לשימוש פסול או לא חוקי של מי המשטרה. כן מצאנו אנומליות... אנחנו מנסים לתת לאנומליות שכאלו להן מענה באמצעות ניוון יכולות". אנא מכם, אל תרגישו טיפשים אם לא הבנתם מלה. המלים היו בכוונה מטושטשות, כאילו מכוונות ליודעי חן, לכאורה כדי לא לחשוף באופן פומבי את האמצעים הטכנולוגיים שבידי המשטרה, אלא שהתוצאה היתה זוועתית, הגבירה את הבלבול, חוסר האמון והכאוס.

תלם, שהוא מהקצינים הטובים והחכמים יותר באגף החקירות, רצה להגיד בעברית תמה את הדברים הבאים: תוכנת הריגול מתבקשת להביא מידע מסוים, אך בפועל היו מקרים שהביאה מידע רב יותר שלא התבקשה, אבל אנחנו לעולם, אבל לעולם, לא מאזינים מלכתחילה לאנשים ללא צו. כמה פשוט היה לומר את הדברים. ואם כל כך פשוט, אז למה לא לסבך. מרגע זה המשטרה עברה מקיצוניות אחת לקיצוניות השניה - שטיפת האולפנים בקציני משטרה שאפיינה את תחילת המשבר, התחלפה בדום שתיקה. המשטרה לא אומרת כלום.

ואז כאמור הגיע יום שני השחור עם השמות והפנים בכלכליסט. לא האמנתי למראה עיניי ובעיקר לאי משמע אוזניי. העיתון מספר לאזרחי המדינה כי משטרת ישראל היא מהדורה ציונית של השטאזי, ומשטרת ישראל שותקת. דממה. "יש צוות של משרד המשפטים שבודק", ענו הדוברים בלקונית. הזוי. אך טבעי שרבים מאתנו היו בטוחים שהשתיקה הינה הודיה כואבת. במשך שעות ארוכות הציבור הלך ואיבד את שאריות האמון שעוד נותרו אצלו בארגון המוכה והחבוט הזה. ואם לא די כך, מפכ"ל המשטרה (השוהה בדובאי, כן?), שחשש כי הדברים ידבקו בו, מיהר לפרסם הודעה בתקשורת לפיה הוא מבקש בדיקה חיצונית למשטרה ברשות שופט. הקצינים באגף החקירות נעלבו עד עמקי נשמתם: "הוא לא מאמין לנו שזה קשקוש טוטאלי? מה הוא רוצה להגיד? שזה אלשיך ולא הוא? אבל הוא מפכ"ל המשטרה, ראש הארגון, ואנחנו אומרים לו שזה לא היה, לא קרה, אין סיכוי".

יחידת הסייבר של המשטרה. פרשת פגסוס (צילום: דוברות המשטרה)
יחידת הסייבר של המשטרה. פרשת פגסוס (צילום: דוברות המשטרה)

לסיכום פארסת דברור המשבר, המשטרה תיקנה הודעה שגויה אחת (לפיה אף פעם אין כל חריגה מהצו), בהודעה מעורפלת אחרת (שממנה משתמע שהמשטרה שיקרה בהתחלה), אך כשבאמת היתה צריכה לדבר נחרצות ולהגיד לא היו דברים מעולם, היא פשוט שתקה. כך נראית משטרת חלם. משטרה שלא רק מאבדת את אמון הציבור, אלא גם מאבדת את האמון בעצמה.

עברה בערך יממה מיותרת עד שהחלו לעלות סימני שאלה גדולים - האם באמת הפרסום ביום שני על האזנות שנעשו בישראל ללא צו שופט במסגרת מסע דיג, הוא פרסום אמת? אחר כך המפכ"ל הואיל סוף סוף בטובו לפרסם איגרת לשוטרים שבו הוא מעביר להם את המסר כי להד"ם - לא היה שימוש בתוכנה ללא צו שוופט - וזאת מתוך תקווה שהאיגרת תודלף (לא יותר פשוט היה לפרסם הודעה מוסדרת לתקשורת?). מול הדברים הללו כלכליסט לא הציג ראיות לפרסומיו המטלטלים. העיתונאי, תומר גנון, שהוא עיתונאי מקצועי ומנוסה, הסביר בטוויטר שאינו רוצה לחשוף את הראיות מהחשש למקורותיו. זה מובן. מצד שני, אם הצוות של משרד המשפטים יאמץ היום או מחר את עמדת המשטרה, איזו סיבה יש לאזרח עם ספק בריא להאמין דווקא לפרסום, שאינו חושף ראיות, ומנגד לאמץ מסקנה קונספירטיבית, שהמשטרה, השב"כ, המוסד, והמשטרה, כולם חברו יחד כדי לטייח שיטות שטאזי שהונהגו בישראל? כמו שאין לו סיבה לאמץ על אוטומט את עמדת המשטרה, כך גם אין לו סיבה לאמץ כתבה עיתונאית עם גילויים מטלטלים שמחד לא חושפת ראיות ומאידך המידע בה מוכחש.

יהיה מי שיטען כי גם פרשת קו 300 נשמעה בתחילה דמיונית. מישהו האמין בזמן אמת שכמעט כל צמרת השב"כ תתגייס לטיוח פשע חמור, עד כדי שתשתול חבר בוועדה שמונתה לבדוק את האירוע? השוואה מעניינת, אבל ניתנת לאבחון בשני פרמטרים מרכזיים: הראשון - צמרת השב"כ התגייסה למלאכת הטיוח כי בכיריה חששו להישלח לכלא בגין ביצוע רצח, כך שהמניע לטיוח היה ברור. השני - במקרה ההוא היו שני בכירי שב"כ, ראובן חזק ופלג רדי, שהעידו מפנים על הפשע והטיוח. במקרה שלנו אנחנו לא מכירים עדים כאלה, ובעיקר לא ברור המניע של הפשע - למה שכל כך הרבה שוטרים יסתכנו בישיבה בכלא? בשביל מי? בשביל לבדוק אם הופעל לחץ על עורך וואלה לשעבר, אבירם אלעד? כדי לקבל מידע על מחאת הנכים? כדי לבדוק אם מנכ"לי משרדים ממשלתיים הדליפו מידע? בשביל זה להסתכן בישיבה בכלא במשך שנים ארוכות? וואו, כמה שזה נשמע מופרך.

ועוד כמה מלים מתבקשות, במסגרת הטירוף התקשורתי של השבוע הזה, שוב נצלה על הגריל, איך לא, המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך. כבר כתבתי פה בעבר כי בזמן כהונתו הייתי בין מבקריו של אלשיך על שורה של החלטות והתבטאויות, ובראשן התנהלותו בפרשת אום אל חיראן, אבל! הפער בין רצח האופי שעשו לאיש הזה השבוע, לבין הראיות שעליהן נשען הרצח הזה, הוא בלתי נתפס. היו שקראו למעצרו "עוד הערב", היו שדיברו באופן אמורפי על "רוח גבית", שנתן לחוקרים שחדרו לטלפונים הניידים. על אלה עובדות בדיוק התבסס מי שכתב או אמר את הטקסטים האלה? הרי לא מדובר בביקורת כללית על התנהלותו, אלא בהאשמה בפשעים פליליים? למישהו היו הוכחות לכך?

כן, אלשיך פעל לשפר את טכנולוגיית הסיגינט במשטרה; כן, הוא לא התנה את קבלת הטכנולוגיות הללו בסעיפי חקיקה מתאימים, כן פגסוס אסורה לשימוש ברשויות אכיפת החוק בארצות הברית; כל זה ראוי לביקורת, לדיון ציבורי, ברור. יש עשרה אוקיינוסים בין הדיון הזה לבין הטענה כי אלשיך הורה לפקודיו או עודד אותם לבצע פשעים פליליים. ה"פשע" היחידי שביצע אלשיך הוא שלא עצר בגופו את חקירות נתניהו שהתקיימו תחת משמרתו - ה"פשע" שלו הוא שלא הסכים להיות כלבלבו של נתניהו כגמול על כך שהצניח אותו לתפקיד המפכ"ל.

לסיכום, כדאי לומר בקול חזק וברור: נכון לעכשיו אין ראיה, גם לא בדל ראיה, שמשטרת ישראל מאזינה לאזרחיה ללא צו שופט. כן, במהלך השבוע הזה נחשפנו לבעיות רבות בתוכנות הריגול המשטרתיות שכן מופעלות בצו שופט, בעיות קשות שמחייבות תיקוני חקיקה ופתרונות. עם זאת, בל נתבלבל, ההשוואה בין התקלות הללו לבין ליבת הפרסום של יום שני, זה כמו להשוות בין דקירה ברחוב לרצח עם.

ומלה אחרונה על משפט נתניהו. הניסיון (בין אם היה מתוכנן מלכתחילה ובין אם לאו) להיתלות בפרשה הזאת כדי לעצור את המשפט, יסתיים כמו קודמיו בכישלון. ומי יודע, אולי בסוף, אחרי עוד כמה ניסיונות, כולם יבינו שאין מנוס ואין ברירה אלא למצות את המשפט עד הסוף, פשוט כדי לברר את האמת.