לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, שהחלה עוד בימי הממשלה הקודמת, נוצרו חוסרים בתפקידי מפתח רבים בצמרת מערכת המשפט – החל ממינוי קבע של פרקליט המדינה והיועצת המשפטית וכלה בשופטי עליון חדשים.
ברשימת המועמדים הרבים לשיפוט בערכאה הגבוהה ביותר הופיעו שמות שמרניים יותר, אקטיביסטיים יותר ואטרקטיביים יותר מאלה שנבחרו. אך בסופו של דבר נראה כי בתוך כיפופי הידיים והניסיונות להגיע להסכמה על ארבעת המועמדים, עשתה הוועדה לבחירת שופטים את מלאכתה נאמנה כאשר בחרה את שבחרה, אך לא השאירה לאף צד את מלוא תאוותו בידו.
נציגי השופטים לבטח ישמחו על הכנסתה של שופטת ראויה ומוכשרת כרות רונן, אף שהקדנציה שלה צפויה להיות תחת זכוכית מגדלת, במיוחד בסוגיות רגישות העוסקות במתח שבין ביטחון לזכויות אדם ובשאלות חוקתיות. כך גם לגבי יחיאל כשר, אשר על כישוריו אין חולק. הוא אמור למלא את המשבצת הן של תפיסת השיפוט כמי שבא ממשרדי עורכי הדין הפרטיים והן כסמן שמרני.
במינויה של השופטת גילה כנפי־שטייניץ ניתן לראות לא רק שיקול משפטי אלא גם פוליטי עמוק – והישג לשר המשפטים גדעון סער. רק לאחרונה התייחס סער להתבטאויות של ח"כ דודי אמסלם מהליכוד נגד שופטי העליון ואמר ש"הקול קול דודי, הידיים ידי ביבי".
מינויה של כנפי־שטייניץ, לצד כמובן כישורי השיפוט הטובים, מוכיח שלסער יש תפיסת עולם של מה שנקרא ימין ששונה מזו שמוגדרת כימין הביביסטי. ואולי לא מדובר רק באצבע בעין של נתניהו, אלא גם בניסיון לייצר גשר במסגרת שינויים פוליטיים עתידיים - בהם חתימה על הסדר טיעון מטעם ראש הממשלה לשעבר - שעליו יצעד סער דרך הדלת הקדמית אל הליכוד.
עם זאת, חשוב לזכור כי למרות הניסיון לעסוק דווקא בשאלות החוקתיות, מרבית העבודה המשפטית בבית המשפט העליון עוסקת בתחומים האפורים יותר – המון ערעורים אזרחיים ופליליים - אך אותם לא מרבים לזכור ואף פחות לסקר. לכן מצב שבו כולם מרגישים במידת מה שהם אינם מרוצים הוא טוב.
המסרים על כך שהעליון לא איבד מצביונו בין שמאל לימין הוכיחו שמושג כמו "עשר מעלות ימינה" מופיע רק בדף המסרים. עדיף למלא את הספסלים בשורת מינויים, גם אם לא כולם מקובלים עליך, מאשר להמשיך לשחק בהרכב חסר.