"חיוביות רעילה" (Toxic Positivity) היא מושג חדש בפסיכולוגיה, שנכנס לתודעה כתוצאה מהלחץ להרגיש טוב בכל רגע נתון ולא לאפשר מקום לרגשות שליליים בחיינו. חיוביות רעילה מוגדרת כנטייה להציג את עצמך כמאושר בכל מצב נתון. אנשים הסובלים ממנה מדחיקים ומתנגדים לכל אמירה העשויה להתפרש כשלילית. גם אם תשתפו אותם באירוע שלילי שקרה לכם, הם ינסו למצוא את הטוב או את ״חצי הכוס המלאה״, גם אם בבירור אין שום דבר טוב במה שקרה.

הבעיה היא שברוב המקרים, כאשר אנשים מרגישים נוח להיפתח ולספר את אשר על לבם, מה שהם באמת צריכים זה שיקשיבו להם, שייתנו להם לפרוק. הם רוצים לקבל לגיטימציה לתחושות שלהם. לא תמיד יש צורך בניתוחים מיותרים של המצב, ובטח שאין צורך להגיד להם ״שטויות, יהיה בסדר״. אמירות מהסוג הזה מבטלות את התחושות. מייצרות תחושה שזה לא בסדר לחוש עצב או תסכול.

כדי לבחון אם אתם לוקים ב״חיוביות רעילה״, קחו רגע כדי להבין עד כמה כל אחד מהתיאורים מתאים לכם.
# מהניסיון שלי, להתמקד במה שלא עבד – רק מדכא אותי יותר.
# המנטרה שלי היא לעטות חיוך גם אם אני לא מרגיש/ה ככה.
# אני חושב/ת שאנשים שמתמקדים יותר מדי בבעיות שלהם, במקום להתמקד בחצי הכוס המלאה – זה מתכון לדיכאון.

אם אתם חשים שכל שלושת הסעיפים מתארים אתכם, אתם לוקים בחיוביות רעילה. אז מה בדיוק זה אומר?
מסתבר שלא רק ש"החיוביים הרעילים" לא עושים טוב לסובבים אותם - הם עושים רע גם לעצמם. נמצא שהמצב הזה יכול להוביל לתחושות חרדה, דיכאון ולחץ, בסבירות גבוהה יותר מאשר בקרב אלו שמרשים לעצמם להרגיש תחושות שליליות.

במחקר בינלאומי שנערך לאחרונה ב־40 מדינות נמצא שהלחץ להרגיש טוב פוגע משמעותית ברווחה הנפשית. ככל שאנשים מרגישים לחץ כפוי להרגיש טוב, כך הרווחה הנפשית שלהם נמוכה יותר. הציווי בתרבות המערבית הוא להיות מאושר, לחשוב חיובי, ליהנות מהרגע. מסר זה ניבט מכל עבר, שירים, מודעות, פרסומות. מאות ספרים על "כיצד למצוא אושר" נכתבו בשנים האחרונות, ותעשייה שלמה של מומחים לעזרה עצמית (self help) שואבת את זכות הקיום שלה מהחיפוש המתמיד שלנו אחר האושר. גם באקדמיה, חקר האושר הפך לאחד מתחומי המחקר הפופולריים.

אך למרות הכת הכמעט אוניברסלית המטיפה לאושר, הסיפוק מהחיים בחברות מערביות לא השתפר במשך דורות. הפרופילים ברשתות החברתיות, המעוצבים למשעי, המציגים במודע או לא את העצמי המאושר ביותר שלנו, נראים מעט אירוניים על רקע דיווחים על דיכאון המתפשט כמגיפה. ולראיה, נוגדי דיכאון הינם תרופת המרשם השכיחה ביותר בחברה המערבית בשנים האחרונות.

אף שתחושות כמו צער ועצב הן חלק אינטגרלי מהחוויה האנושית, אנו חיים בתקופה שלא נותנת להן לגיטימציה. במקום לעודד ביטויים של עצב כחלק ממכלול הרגשות, ביטויי עצבות נתקלים בחרדה. לא פעם יוצא לי לצפות במחזה שגרתי למדי שבו פעוט בוכה כדי לבטא מחאה או תסכול, והאם, במקום לעזור לו להבין איך הוא מרגיש ולמה הוא מרגיש כך, מתחננת בטון היסטרי "אל תבכה, חמוד", בעודה שולפת מהתיק חמישה סוגי חטיפים. וכשזה לא עוזר, היא לוקחת אותו לדוכן הממתקים הקרוב או מנסה להסיח את דעתו מהעצב בעזרת בלון הליום של בוב ספוג או הלו קיטי.

עצב הוא אחד ממכלול הרגשות האנושיים, והוא התפתח כיוון שיש לו תפקיד מהותי בהישרדות שלנו. במקום לעזור לילדינו להבין שזה בסדר לבטא עצב ותסכול, אנו מלמדים אותם שזה לא בסדר לבכות, ויוצרים אצלם אסוציאציה בין בכי לתגמול חיובי. כל מחווה של עצב נתקלת בניסיונות להסיט את הילדים מתחושותיהם, אך בכך אנחנו מונעים מהם את האפשרות להכיר את עצמם, להבין מה גרם לעצב, ולאמץ סט כישורים שיאפשר להם להתמודד עם עצב בעתיד. הילדים מפנימים שבכל פעם שהם רוצים חטיף או תגמול אחר, כל מה שנדרש זה להתחיל ליילל.

כמו לכל שאר הרגשות, גם לעצב יש מטרה אבולוציונית. הוא התפתח כיוון שהוא שירת אותנו בתקופות קדומות. למעשה, טווח הרגשות כולל הרבה יותר רגשות שליליים כמו פחד, כעס, בושה או גועל, מאשר חיוביים. לרגשות אלו תפקיד קריטי בהישרדות שלנו. פרדוקס מעניין הוא שהרגשות הכי פונקציונליים הם גם הכואבים ביותר. מוחנו מחווט להפנות קשב ולזכור מצבים שהובילו לתחושות שליליות, כיוון שמהן ניתן ללמוד הכי הרבה.

פחד מסייע לנו להישמר מאיומים, כעס מאפשר לנו להילחם על שלנו, עצב הוא תגובה להפסד של משהו או מישהו שאנו אוהבים, או כישלון בהשגת מטרה מסוימת. הוא מאפשר לנו להתכנס בעצמנו ולהבין מה לא עבד.

עצב מאופיין בהבעות פנים ותגובות גופניות ייחודיות המבחינות אותו משאר הרגשות. במקום לספק לגוף אנרגיה להתמודד עם האיום, כמו במקרה של כעס, הוא שואב מאיתנו אנרגיה. רמת הפעילות שלנו יורדת, גופנו מאט. עוצמת השינויים הגופניים משתנה כתלות במשמעות ההפסד שחווינו.

רגשות נמצאו כמשפיעים על האופן שבו אנו מעבדים מידע. רגש חיובי משמש כסיגנל המעיד על מצבים בטוחים ומוכרים, ולכן מצריך פחות ריכוז ומיקוד בפרטים, ומעודד מיקוד בסביבה החיצונית. עצב לעומת זאת מוביל למיקוד פנימי, לזיכרון טוב יותר לפרטים, לשיפוט מדויק יותר ולניתוח המצב. הוא מגביר את הריכוז שלנו כדי לאפשר לנו לנתח את המצב שהוביל לתחושות אלו.

היכולת לחוות את מנעד הרגשות היא מהות החיים. מי שלא חווה צער בחייו, לא חי באמת. הצער מחשל ובונה עמידות. מבחינה פסיכולוגית אתה לא יכול להתחשל אם לא התמודדת עם דברים קשים. בזמנים קשים אנחנו יוצרים את הקשר הקרוב ביותר עם אחרים. בנוסף, תחושות דכדוך ומלנכוליה שימשו השראה ליצירות עבור האומנים הגדולים ביותר.

בכל מקום שאליו נפנה את מבטנו נראה מסרים כגון "חיוך לא עולה כסף" או "תחשוב חיובי", כאילו זה תמיד הדבר הנכון לעשות. המסרים האלו מסוכנים, ומביאים לכך שתחושות וביטויים של עצב נתפסים כלא נורמטיביים. תפיסה זו הושרשה עמוק בתודעה שלנו, כך שנעשה כל מה שנדרש להציג מצג שווא של אושר. הסכנה היא שהמאבק על האושר מסיט אותנו ממשאב פסיכולוגי שהשתמר כדי שנוכל ליהנות ממנו.

הגיע הזמן להעריך מחדש את תפקיד התחושות השליליות בחיינו. אין הכוונה שננסה להיות עצובים, אלא שלא ננסה להימנע מתחושה זו בכוח. עצב, כמו כל שאר הרגשות, הינו מצב זמני. גופנו לא מסוגל להישאר במצב רגשי זה לאורך זמן, אז כדאי לנצל את התחושה כל עוד היא שם. היא מסייעת לנו לעבד את מה שקרה וללמוד מזה. ניסיונות להדחיק את העצב רק יעצימו את התחושות השליליות שלנו, המהוות חלק אינטגרלי מהקיום האנושי ומסייעות לנו להתמודד עם אתגרי החיים.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה.