יום ראשון, 07:45 בבוקר בצומת רמת אביב. אני מזדחל כבר שעה ארוכה בפקק מצומת גלילות, בנתיב המרכזי מתוך שלושה, ואני המכונית הראשונה מול הרמזור. הצומת חסום ומעבר לו המשכו של הפקק. האור ברמזור מתחלף לירוק. אני לא מתחיל בנסיעה וממתין שהצומת יתפנה. מימיני ומשמאלי המכוניות נכנסות לצומת ונעצרות בפקק שבמרכזו.
מאחוריי מתחילות צפירות של נהגים עצבנים וקצרי רוח. אפשר להבין אותם. האור מתחלף לאדום, ולתנועה משמאל האור מתחלף לירוק. הצומת חסום, אך זה לא מפריע לנהגים שם להיכנס לצומת ללא היסוס ולהיתקע. הפקק הופך להיות לא רק ארוך, אלא גם רחב. אחד הנהגים במכונית מלפנים אף מטפס על הגג. נזכרתי במערכון על המציל בבריכה והמתרחץ שמשתין מהמקפצה, אבל הוא רק עלה לצפות עד היכן מתמשך הפקק. ואז מתחלף האור לירוק ומאחוריי מתחילות שוב הצפירות. אני מתחיל להתלבט: לפי החוק ולפי מה שראוי, אסור להיכנס לצומת חסום. לפי ההיגיון, אם לא אכנס, לא אתקדם ולא אגיע לצדו השני.
יום הצרכן הבינלאומי, שצוין השבוע, מזכיר לנו את חטאיהם של מי שניסו להישען על נימוקי הישרדות כלכלית כדי להצדיק את תאוות הבצע שלהם ולהכשיר פגיעות בצרכנים. כך לדוגמה לא עומדת הצדקה של הישרדות כלכלית לתאגידי ענק, שחוסר ההגינות הפך עבורם להרגל ולמדיניות; לחברות הסלולר בזמנו, שלכדו את הצרכן בחוזה לשלוש שנים והיו מעלות לו את המחירים בתקופה זו באופן חד־צדדי; או לבנקים, שסיכלו יכולת השוואה לגבי עלות ניהול החשבון בכך שנקבו מחירים באופן מבלבל, תוך צירוף של עמלות בשקלים וריביות באחוזים, כך שלצרכן היה קשה עד בלתי אפשרי לחשב היכן משתלם לו יותר לנהל את חשבונו.