בישראל הצורך בחקיקה כזו חריף במיוחד נוכח נטייתם התביעתית של בתי המשפט, הסימביוזה שנוצרה בינם לבין התביעה, ועל רקע הפיכת עבירות מעורפלות וחסרות גבולות ל"ספינות דגל" של התביעה. התוצאה ידועה. אחוזי הרשעה מרקיעי שחקים, ועסקאות טיעון בהיקף מרשים המושתתות בעיקרן על כך שהנאשם יודע שגם אם הוא חף מפשע, סיכויו במשפט קלושים.
לכל אלה מצטרפים פגיעה חמורה בזכות השתיקה של הנאשם; פגיעה בפרטיות; חקירות ללא גבולות ומגבלות, כולל פריצה לטלפונים; מעצר לשבירת עדים כדי לשכנעם להפוך לעדי מדינה, לא פעם תוך איומים לא קלים, ועוד. על רקע זה ברור הצורך בחקיקה שתצמצם את שימוש היתר במשפט הפלילי ואת הפער בין הכוח המוגזם של התביעה לחוסר האונים של הנאשם. וכאמור, על חקיקה כזו יש לברך. אולם למרבה הצער הצעת החוק איננה עונה על הצרכים, להפך. הרושם הוא שהיא נותנת גושפנקה למצב הבלתי בריא הקיים ואף מחזקת אותו.
כעת חוזרת הצעת החוק על חזקת החפות התיאורטית מבלי שהיא מתייחסת לעמדת בית המשפט, שלפיה כתב אישום מהווה הוכחה מנהלית לאשמה ולפיכך מהווה עילה לפיטורי הנאשם. שתיקתה של ההצעה בנושא זה של חזקת האשם בתחום המנהלי משאירה את המצב הנוכחי בעינו.
התרעות פיקוד העורף