בימים קשים אלה, של טרור ודמים, של חוסר ביטחון גובר בערי ישראל, צפה ועולה בראשי דמות כמעט נשכחת. ערבי גאה, מוסלמי אדוק, ישראלי לכל דבר, אוהב אדם באשר הינו. עלי יחיא שמו. כבר שמונה שנים שהוא איננו עימנו, והוא חסר מאוד לי ולהרבה ישראלים שהכירוהו מקרוב.
אל מול מחזות האימים של רוצחים־שונאים, ערבים חברי ארגוני טרור שאינם בוררים את קורבנותיהם, יחיא היה היפוכם הגמור. בן כפר קרע בוואדי ערה, אב לחמישה, שעשה יום יום את דרכו לנתניה, אל אולפן עקיבא שכבר איננו, ללמד ערבית - ומה שחשוב יותר, לקרב בין ערבים ליהודים, להרבות הבנה בין אזרחי המדינה השסועה הזאת. ולא רק מורה היה, אלא גם דיפלומט. השגריר הערבי הראשון של ישראל בפינלנד וביוון, שייצג נאמנה את עמדת המדינה שעליה הייתה גאוותו.
עלי יחיא הבין: זוהי מדינת היהודים שיש בה מיעוט ערבי שחייב להסתגל אליה ולהיות חלק טבעי ממערכותיה. הוא היה דוגמה ומופת לערבי גאה המשתלב במדינה היהודית, שמח להיות חלק ממנה, לקבל את אורחותיה – ולזכות ממנה במלוא הזכויות האזרחיות. הוא האמין שלימוד בצוותא ושהכרה בדומה ובשונה של יהודים ומוסלמים אלה באלה, יתרמו יותר מכל לקירוב לבבות. לא הייתה לו אשליה שלא מדובר בשתי תרבויות שונות, אפילו מנוגדות זו לזו, אבל עם הכרה הדדית עמוקה אפשר להביא לדו־קיום אמיתי. תמיד ניסה למצוא את המכנה המשותף.
המאמץ לדידו צריך לבוא לא רק מהצד הערבי, כי אם גם מהצד היהודי. לאמור, עלינו היהודים ללמוד להכיר את התרבות הערבית-מוסלמית, ובראש ובראשונה על ידי לימוד השפה הערבית. עלי יחיא תהה איך זה שהמוני ישראל אינם לומדים או אינם רוצים ללמוד את השפה הערבית העשירה והדומיננטית באזור ומסתייגים ממנה, כאשר הוא עצמו ידע עברית על בוריה ואפילו תיקן לתלמידיו שגיאות בעברית.
שפם גדול עיטר את פניו וחיוך חם נשקף מעיניו. כמה אהב את תלמידיו שבאו מכל חוגי החברה. איזו אנושיות הקרין על כל הסובבים אותו. עם סגירת אולפן עקיבא ועם מותו של יחיא, דומה כי הנתק בין יהודים לערבים במדינתו שוב התרחב.
אני חושב הרבה על יחיא, חבר יקר ואהוב. כמה הוא חסר לי ולרבים אחרים שוחרי טוב, במיוחד כאנטיתזה לשונאינו, למחבלים מיעבד או מחורה, או שני אנשי דאע”ש מאום אל־פחם, או אלה שיבואו אחריהם. הרוצחים החייתיים הללו מגלמים את הקוטב ההפוך לאנושיות ולתרבות שאנחנו מייצגים. האנושיות של עלי יחיא עמדה בסתירה לזו של ראאד סלאח. עלי יחיא סלד ממסיתים כמוהו, והבין ששנאתם וקנאותם הדתית – הן מקור הדם הרע.
כי אכן זאת לדעת: שבנו למולדתנו, הקמנו את מדינתנו באזור שטוף שנאה לזר בכלל וליהודי בפרט. זה למעלה מ־100 שנה שאנו משלמים על כך מחיר דמים. מקור הפשיעה הלאומנית הגואה הוא קודם כל בהבדלי התרבות התהומיים. מחבלים באים ללב ערים יהודיות, טובחים בחפים מפשע וששים למות כג’יהאדיסטים.
היו גם מקרים הפוכים, יוצאי דופן, אבל האם היו אלה מקרים מייצגים? האם זו תרבותנו? אנחנו שומעים גינויים רבים למעשי המחבלים מצד ראשי ציבור ערבים – וטוב שכך - אבל האם אלה גינויים כנים? האם לא הולכת ונרקמת מלחמה בין ערבים משני צדי הקו הירוק לבין מדינת ישראל?
מעלי יחיא למדתי עוד דבר: עליכם להבין, אמר לי בהזדמנות אחת, אם תפגינו חולשה, יהיו ערבים שינצלו זאת ויבינו שהם יכולים לפתוח במעשי טרור. כמה צדק. מול גל הטרור הגובר, ישנו רק אמצעי אחד: הפעלת כוח רציני, ללא פשרות, ללא התחשבות בבג”ץ, שאינו מבין את הכורח להפעיל יד קשה, חיסולים, הרס בתי מחבלים, גירושים אל מחוץ לגבולות ישראל ומאסרים ללא שום הנחות.
אסור שלוחמינו, בעת שהם מסכלים מעשי טרור, יחשבו משפטית. במאבק ברוצחים הטובחים בנו, במסיתים כראאד סלאח, עלינו להשתחרר ממעצורים שכופות עלינו תרבותנו ומערכת משפטנו. אם חפצי חיים אנחנו, יש להכות ללא רחמים בקיני הטרור, בין שהם בג’נין ובין שהם באום אל־פחם, ורצוי מבעוד מועד.
עלי יחיא, אני מתגעגע אליך ואל הטוב והאנושי שניסית להנחיל לנו היהודים ולבני עמך, למען ייכונו שלום, הבנה וכבוד הדדי בין יושבי הארץ הזאת.