עוד מראשית הקמת המדינה ניתן לתאר את יחסי ישראל־ארה"ב כיחסי איבה שהיו מאולצים לאהבה בשל אינטרסים וערכים משותפים. מחלקת המדינה האמריקאית שומרת בקפידה מאז 1948 על עוינות ביקורתית כלפינו, והסכם הגרעין ההולך ונחתם בווינה הוא אולי שיאה של ההתנכרות הזו לאינטרסים הקיומיים של מדינת ישראל.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
אם ננסה לתאר את מדיניותה של ארה"ב במזה"ת, נמצא שמאז סיום מלחמת העולם השנייה ועד ימינו, חוזרת המעצמה הגדולה בעולם על מצעד איוולת מתמשך של כשלים בהבנת תרבות האסלאם והתהליכים התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים המניעים את עמי האזור המורכב הזה. בדרך זו פעלו נשיאים דמוקרטים ורפובליקנים כאחד, כלומר במדיניות המתעלמת מהצורך לשמור על האיזון השביר המתנהל במלחמת האדירים בין פלגי הסונה והשיעה של האסלאם על ההגמוניה האזורית, כמו גם מהאינטרסים הבין־מדינתיים החוצים מלחמה זו.
כך פעלה ארה"ב כפיל המתהלך בחנות חרסינה במלחמת המפרץ השנייה, הובילה לקריסת האיזון הדק שבין עיראק הסונית לאיראן השיעית, וכתגובה בלתי צפויה להתחזקות האסלאם הסוני החוץ־מדינתי של אל־קאעידה ודאע"ש, להתמוטטות סוריה, לרצח עם של מאות אלפים ולהגירה המונית חסרת תקדים של מיליוני בני אדם מאסיה ואפריקה לאירופה.
הנשיא ברק אובמה אף הגדיל לעשות בזמנו כשפגע לא רק באינטרסים של המערב, אלא בעיקר במדינות הסונה ובישראל, כשבין השאר הוביל למיטוט שלטונו של מובארק נשיא מצרים בתקופת "האביב הערבי", לעליית האחים המוסלמים לשלטון בארץ הנילוס, ולהתחזקות הג'יהאד האסלאמי וחמאס באזורנו.
אם הסכם הגרעין הראשון של אובמה עם איראן שנחתם ב־2015 היה אסון, הסכם וינה של הנשיא ביידן הינו קטסטרופה לא רק למדיניות הביטחון הלאומית של מדינת ישראל, אלא שנלוות אליו שתי משמעויות חמורות: האחת, התערבות חד־משמעית לטובת השיעה האיראנית – אויבתה של ארה"ב ויריבה מרה של ישראל והאסלאם הסוני. השנייה היא הפיכת האמנה לאי־הפצת נשק גרעיני (NPT) לבלתי רלוונטית בעליל, תוך מתן היתר גורף למדינות כמצרים, טורקיה וגוש מדינות סעודיה והמפרציות לפתח ולהחזיק נשק גרעיני שייצור מאזן אימה גרעיני.
מאות המיליארדים שהסרת הסנקציות יזרימו לאיראן ולמשמרות המהפכה שלה, שיטוהרו בחסות ארה"ב מהתג של ארגון טרור, הם התוספת של אמריקה הפרוגרסיבית בהנהגת ביידן והשמאל הקיצוני במפלגתו, לתרומתו המדממת של פוטין לסדר העולמי החדש שמתהווה באירופה ובמזה"ת מוכה הטרור.
תגובה גרעינית מוחצת
שמעון פרס, מאבות האופציה הגרעינית של דוד בן־גוריון, אמר פעם שהפוטנציאל הגרעיני שמחזיקה ישראל, על פי פרסומים, אפשר לה להכיל את הסיכונים של הסכם אוסלו כדי להגיע למזרח תיכון חדש של שלום. ישראל, לפי פרסומים זרים, מחזיקה בנשק גרעיני משוכלל בהרבה מפצצת האורניום שאותה ככל הנראה תחזיק איראן לאחר הסיום הקצר של הסכם ביידן בווינה. יש המרחיקים לכת הטוענים כי ישראל מחזיקה לא רק ביכולת לשיגור נשק טקטי "רגיל", אלא גם בנשק נויטרוני בעל קרינה מוגברת, המפחית את מידת החום וההרס של הפיצוץ הגרעיני הפוגע ברקמות בני האדם ובעלי החיים.
לפני כשבע שנים נערך במכון שרידות של ד"ר אורי מילשטיין סמינר שנושאו המשמעות של פגיעת נשק גרעיני בתל אביב בעוצמה הזהה לפצצת האורניום של הירושימה. אחת הדעות הייתה שמספר הנפגעים וההרס לא ימוטטו את מדינת ישראל, אף כי ייהרגו כמה עשרות אלפים, ורבים ייפגעו מקרינה.
דעה אחרת, שהוצגה בידי מחבר מאמר זה, גרסה שהדוקטרינה של מדינת ישראל מחייבת – במקרה של פגיעה בה בנשק גרעיני, אם במטרות אזרחיות ואם בצבאיות – תגובה גרעינית מוחצת. התגובה צריכה להיות מופנית הן למדינה משגרת החימוש הגרעיני והן למדינות האויב הפוטנציאליות האחרות, העשויות לצאת נשכרות מפגיעה זו ולתקוף את ישראל שתיחלש מפגיעה זו.
דוקטרינה זו מבוססת על תפיסת הלוחמה הגרעינית הקרויה MAD (השמדה הדדית מובטחת), שאפשרה עד היום למנוע הפעלת נשק גרעיני במלחמה הקרה שהתרחשה עד 1990 בין נאט"ו לברית ורשה, ושעתה מסתמנת כחוזרת בלבוש חדש כתוצאה ממלחמת אוקראינה.
מבחינת מדינת ישראל, חובה לבחון את ההיגיון האסטרטגי ואת סבירות הסיכון שאיראן תשתמש נגדה בנשק גרעיני. לפי פרסומים זרים, יש לישראל יכולות שיגור מגוונות לנשק זה באוויר, בים וביבשה, וצפוי שייוותר לה די כוח שיורי להשמיד את איראן (ומדינות אויב נוספות) אם חלילה יקרה הרע מכל. מכאן שיכולת המכה השנייה של ישראל והכוונה להשתמש בה, די בהן כדי לבנות תפיסת ביטחון חדשה ללא פאניקה מיותרת.
מנגד, חובה להבין שהנשק הגרעיני שישיגו איראן ומדינות אחרות משנה לחלוטין את מאזן הכוחות האסטרטגי הכולל של מדינת ישראל, משום שההשמדה ההדדית המובטחת מול אויביה הפוטנציאליים שוברת לא רק את יתרון ההרתעה הגרעינית הנוכחי של ישראל, אלא גם את שוויון הכוח הקונבנציונלי שלה מול העדיפות הכמותית של אויביה.
זוהי בעצם משוואת הסיכון הקיומי שעמה חייבת מדינת ישראל להתמודד בימים אלה של חוסר ודאות אזורי ועולמי, ומחובתנו ליצור משוואה קונבנציונלית עדכנית השונה לחלוטין מהמבנה הקיים של תפיסת הביטחון.
ללמוד ממלחמת אוקראינה
תפיסת הביטחון הלאומי בעידן מזרח תיכון גרעיני צריכה להתבסס על ארבעה עקרונות: העיקרון הראשון הוא על מה נלחמים. מדינת ישראל היא מדינה יהודית של הלאום היהודי, והמשטר הנהוג בה הוא דמוקרטיה חוקתית המתגוננת נגד הקמים עליה מבית ומחוץ. דמוקרטיה המקיימת שוויון אזרחי, חברתי, תרבותי וכלכלי למיעוטים החיים בקרבה, תוך שמירה מוקפדת על צביונה הלאומי.
העיקרון השני הוא הגנת העם והמולדת. הגנת ישראל משמעה קיום ריבונות ממלכתית ומשילות בלתי מתפשרת המופעלת להגנת תושבי המדינה, הגנת אדמותיה והגנת ערכי היסוד החוקתיים שלה כמדינה יהודית.
העיקרון השלישי הוא עם מה נלחמים. בישראל תופעל מערכת ביטחון לאומית אחת שבה שני מרכיבי יסוד: כוח צבאי למלחמה באויב חיצוני, וכוח ביטחון פנים להגנה מפני אויב פנימי, פלילי, לאומני ואידיאולוגי, הפועל נגד שני העקרונות הראשונים.
העיקרון הרביעי הוא איך נלחמים. הדוקטרינה הצבאית של ישראל בעידן הגרעין מחייבת רפורמה יסודית בבניין הכוח למלחמה באויב החיצוני, שמשמעותה להימנע ככל האפשר מהפעלת האופציה הגרעינית, זאת באמצעות חיזוק הכוח הקונבנציונלי, תוך יצירת הרתעה המשלבת בריתות אזוריות עם מדינות אל מול יריבות פוטנציאליות.
לסיכום, תפיסת הביטחון הלאומית והדוקטרינה הצבאית החדשה יתבססו בין השאר על הפקת לקחים ממלחמות ישראל וכן ממלחמת אוקראינה, שבה לכוח היבשתי המודרני בעל טכנולוגיות־העל נדרשות דוקטרינות ותורות לחימה מעודכנות כדי להתמודד עם נשק נ"ט המשמיד רכבים משוריינים, עם טילים היפר־סוניים שוברי שוויון, הגנות נגד טילים וכלי טיס מונחים, הגנות סייבר ולוחמת מגן נגד נשק כימי, ביולוגי וגרעיני. כמובן שהמרכיב האידיאולוגי והציוני הוא נדבך מרכזי בתפיסת הביטחון הלאומית של מדינת ישראל, ומחובתנו להתמקד בו.
הכותב הוא סופר, היסטוריון ומנתח מערכות העוסק במחקרים אסטרטגיים
[email protected]