אני זוכר את הטיסה שעליתי עליה לפני כמה שנים. ישבתי ליד אדם שניהל איתי שיחה, ובשלב מסוים אמרתי לו שאני נמצא על הרצף האוטיסיטי. "לא רואים עליך", הוא ענה לי.
פיתחנו שיחה על הנושא והסברתי לו עד כמה המילים והקללות שאנשים זורקים לעבר בני אדם עם אוטיזם יכולות לפגוע. ניסיתי להסביר לו את גודל הקושי שאני חווה יום יום בהתמודדות עם מצבים בחיים שלאנשים רגילים לא מהווים שום בעיה.
לנו קשה ללמוד שפת גוף. קשה לנו להרגיש שאנחנו שונים, אבל לאף אחד לא אכפת. הרבה אנשים חושבים שאין לנו היכולת לחוש אמפתיה כלפי הסובבים אותנו, אבל זה לא נכון. יש לנו אמפתיה, אבל אנחנו פשוט לא יודעים איך להראות אותה. אנחנו, אלו עם האוטיזם, רוצים להרגיש חלק מהכלל, אך לא תמיד האחרים רוצים להכניס אותנו לעולם שלהם.
יום המודעות לאוטיזם נועד ללמד אחרים ולגרום להם להבין מהו אוטיזם. היום הזה הוא יום חג עבור האנשים על הרצף. אני מרגיש שהגעתי לפסגה. אני עיתונאי ב"מעריב", והרבה אנשים בפוליטיקה הישראלית, כולל שרים וח"כים, מכירים אותי. אפילו התחתנתי השנה. ולמרות כל זאת, העבודה שלי עדיין לא הסתיימה.
אני לא יכול לשתוק, כל עוד בארץ עדיין קיימים סוגים שונים של אפליה ושל חוסר הבנה כלפי אוטיסטים. בדובאי אנשים עם לקויות שונות לא נקראים מוגבלים, אלא "אנשים עם נחישות". אני קורא לממשלה שלנו לנסות לשנות גם בישראל את הגישה כלפי אנשים עם אוטיזם, עד שאנשים יבינו שהמילה "אוטיסט" איננה קללה.