בממוצע נרצחות מדי שנה 20 ישראליות בידי גברים בגלל שהן נשים. ולמרות שאלה נתונים מחרידים ומפחידים שדורשים טיפול ברמה הלאומית – לא תשמעו אף אישה אחת שתסיק מכך שכל הגברים רוצחים.

אתם גם לא תשמעו יום אחרי רצח, ראשת עיר שקוראת לכל הגברים לא להגיע לעבודה כדי להרגיע את הרוחות. לא תראו חברות כנסת מגיעות לזירת הרצח ואומרות שכדי לטפל בבעיה נדרשת ממשלה שלא מסתמכת על גברים. לא תראו קבוצות של נשים מקללות כתבים גברים שהגיעו לסקר את הרצח. לא תשמעו אלופה (במיל’) בצה”ל מאיימת: אנחנו נצא עם רובים ונפתח במלחמת נשים־גברים.

הדוגמאות האלה נשמעות מופרכות, אבל כל אחת מהן התממשה לאחרונה – לא כלפי גברים, כלפי ערבים. לאחר ששלושה טרוריסטים, ערבים אזרחי ישראל, רצחו באכזריות שישה ישראלים – מספר אנשי ציבור החליטו שמדובר במלחמה של הציבור הערבי כולו ביהודים. שני הפיגועים בחדרה ובבאר שבע, ולצדם הפיגוע של פלסטינים מהגדה בבני ברק, על 11 קורבנותיהם, הם אירועים מטילי אימה, שדורשים טיפול מיידי וחריף. אבל מי שמבקש להקיש מהם על קרוב לשני מיליון אזרחים ערבים מייצר כאן עיוות מסוכן.

עזבו את זה ששניים מהנרצחים בפיגועים הם ערבים בעצמם (20% מהנרצחים - בדיוק כמו שיעור הציבור הערבי באוכלוסייה הכללית), ששניהם נהרגו בזמן מילוי תפקיד ביטחוני. יש כמה אינדיקציות ברורות לכך שאותם רוצחים לא מייצגים את הציבור הערבי: ראשית, רוצחים בודדים מתוך ציבור של קרוב לשני מיליון איש זה מיליונית האחוז. זה לא רק לא מייצג כשמסתכלים על 2022; אלא גם אם מסתכלים על כל עשרות שנות המדינה, גם בתקופות שהמתיחות בין יהודים לערבים הייתה בשיאה.

יותר מכך, את תהליכי ההשתתפות של החברה הערבית בציבוריות הישראלית, ששיאם בהקמת הקואליציה היהודית־ערבית, אפשר לראות גם בהתנערות הגורפת מהרוצחים. מיד לאחר שני הפיגועים יצאו הודעות גינוי מצד ההנהגה הערבית כולה, כולל ראשי המפלגות, ראשי עיר, מנהיגים תרבותיים, דתיים ותקשורתיים, שהצהירו שמדובר בפעילי דאע”ש מסוכנים שאינם מייצגים אותם.

גם אם מישהו עוד יטען שאותם מנהיגים לא מייצגים את רחשי הלב של הציבור, בימים האחרונים התפרסם סקר של מרכז אקורד, שלפיו 98% מהערבים בישראל מתנגדים לפעולות האלימות.

לעומת אותם שלושה טרוריסטים, יצאו השנה מהחברה הערבית גם עשרות אלפי צוותים רפואיים, אינספור אנשי משטרה וביטחון שמסייעים למנוע פיגועים נוספים, עובדי רשויות שיחד עם עמיתים יהודים עובדים על מנת לפתח את המדינה. האזרחים הערבים בישראל בונים איתנו חברות הייטק וכבישים, מלמדים איתנו בבתי ספר את דור העתיד ומטפלים בסבים ובסבתות של כולנו בבתי אבות. הם טכנאים שמוודאים שהחשמל של כולנו לא יקרוס, והם שליחים שמוסרים לנו חבילות בסגרים של קורונה.

הם אחד מתוך כל חמישה ישראלים, והם שותפים מלאים שלנו בקיום המדינה, שותפים לגורל. הבחירה האומללה להציג כמעט שני מיליון אזרחים תחת מתקפה כל כך קשה היא לא רק מופת של חוסר הוגנות, אלא היא נוגדת את האינטרס הלאומי של ישראל. החברה שלנו מורכבת מכל כך הרבה קבוצות, עם כל כך הרבה מתחים, שהאינטרס הלאומי שלנו הוא לכבות גפרורים ולא להצית שריפות.

מי שאוהב את הארץ הזאת ורוצה בטובת המדינה צריך לבקש דבר אחד עכשיו – שמיליוני יהודים וערבים יתאחדו מסביב לאינטרס המשותף: מיגור האלימות ורדיפת הקיצוניות. בודדים לא יביסו מיליונים. 

הכותבת היא מנכ"לית הארגון “האם ראית את האופק לאחרונה".