האם חל שינוי בפרופיל הפסיכולוגי של מחבלים, ומדוע רבים מהם מגיעים דווקא מג'נין?

אם באינתיפאדה הראשונה והשנייה הדירוג הסוציו־אקונומי של המפגעים היה נמוך – בטרור הסכינים ב־2015 הנתון הזה כבר לא היה רלוונטי כמאפיין מובהק. מנגנוני הביטחון נדרשים אם כך לאמץ סכמה חדשה, ולהבין את המניעים לביצוע פיגועים כאינטראקציה בין פרופיל אישיותי ובין השפעת הסביבה.

תחום המחקר שמנסה לאפיין משתנים אישיותיים של אנשים המועדים לפורענות קיים כבר עשרות שנים. הבעיה היא שהוא מתרכז לרוב במודל אחד, יחסית בנאלי, שעל פיו מחבלים פוטנציאליים הינם אנשים שאין להם מה להפסיד, בעלי אמונה פנאטית או אידיאולוגיה דתית, שאין להם סיבה לקום בבוקר והם בעלי אגו חלש, ולכן בעלי נטייה מוגברת "לקנות" סיפורים ומעשיות על שהידים ועל העולם הבא.

אך אנחנו רואים שישנם מבני אישיות נוספים שעשויים להצביע על נטייה לבצע פיגוע. כפי שאנחנו למדים, הם יכולים גם להיות בנים למשפחות מבוססות ולהיות בעלי אינטליגנציה גבוהה, ואף בעלי התנהגות נורמטיבית.

החשיבות העיקרית של מקרים אלה היא שהם מסייעים להבין שלמרות הניסיונות האנושיים שלנו למתוח גבול בין ההגדרה של אדם נורמטיבי לבין אדם בעל נטיות אבנורמליות, גבול זה אינו קיים. אחת השאלות התרבותיות הגדולות שמעסיקות אותנו היא "מה הופך אדם לאנושי". אך האמת היא שכולנו נמצאים על הספקטרום, והגבול בין נורמטיבי לחולה נפש עשוי להשתנות בכל יום, בכל רגע ובכל שעה.

דחף העדר

אז כיצד ניתן בכל זאת למצוא סימנים מוקדמים שיכולים לאותת לנו על נטיות אבנורמליות? תחום המחקר הרלוונטי מגיע דווקא ממחקר על קבוצות והפסיכולוגיה של ההמון.

העיר היא מרכז התמיכה של הג'יהאד האסלאמי בגדה, כר פורה לפעילות צבאית של חמאס וגרעין כוחם של חמושי גדודי חללי אל־אקצה, אבל הדבר המשמעותי ביותר שאנחנו צריכים להבין בנוגע לג'נין הוא שבמחנה הפליטים אין יריבות וקיטוב בין פת"ח, חמאס והג'יהאד. כל מי שמתגורר בג'נין הוא קודם כל "איבן אל־מוחיים'' (בן המחנה) - הרבה לפני שהוא פת"ח או חמאס.

בג'נין מתקיים סוג של כור היתוך שדומיננטי יותר מזהות אידיאולוגית כזו או אחרת, והזהות הקבוצתית והשיוך למחנה מהווים כר פורה להתססה והקצנה.

המושג "פרה דיספוזיציה" מתייחס לכך שלאנשים מסוימים יש נטייה מוקדמת לפתח מחלות או הפרעות נפש. אדם יכול להסתובב כל חייו עם נטייה גנטית לחלות בסכיזופרניה, אבל בהיעדר התנאים שמעוררים אותה, כמו לחץ או סביבה משפחתית, הוא יכול לחיות חיים שלמים ללא התפרצות המחלה. אותו הדין לגבי מפגעים. לכל אחד מן האנשים שביצע פיגוע יש אגו חלש, תלותי ונטייה להקצנה אם רק ייווצרו התנאים המתאימים, כמו התעוררות לאומנית או הסלמה נקודתית.

גוסטב לה בון, שעסק בפסיכולוגיה של ההמון, טען כי "הדבר המופלא ביותר בהמון פסיכולוגי הוא שיהיו אשר יהיו היחידים המרכיבים אותו, כבר מעצם היותם חלק מההמון נקנית להם נפש קיבוצית, שמכוחה הם חשים, חושבים ופועלים בצורה שונה משהיה כל אחד מהם חש, חושב ופועל אילו עמד לבדו". תיאור זה מתאים לדינמיקה שאנו רואים בג׳נין.

לדברי לה בון, הסיבה להתנהגות זו של ההמון נובעת מ"הדבקה" שיש בין האנשים המרכיבים אותו, שהיא תופעה כמו־היפנוטית, שכן ההמון מצוי במין מצב סוגסטיבי ("השאה") כאשר הוא המון. בתוך ההמון, שהוא גוף אלמוני, נעלם אצל היחיד רגש האחריות הבולם את יצריו כשהוא לבדו, והוא חש "כוח איתנים".

לה בון ממשיך וכותב: "ההמון אימפולסיבי, הפכפך, כמעט תמיד הוא מודרך מן הלא מודע. יכול ההמון לפעול מתוך דחפים נאצלים או אכזריים, דחפי גבורה או מורך לב, הכל לפי הנסיבות... ההמון נוח למעלה מן הרגיל להשפעה, הוא קל אמונה וחסר חוש של ביקורת. אין הוא מכיר בקיומם של דברים שאינם מתקבלים על הדעת... מחשבתו היא מחשבה של תמונות המולידות זו את זו באופן אסוציאטיבי...

"ואין בהמון שום ערכאה בת תבונה למדידתן של התמונות במידת המציאות. רגשות ההמון תמיד פשוטים הם ומופלגים ביותר. הווה אומר, אין ההמון יודע ספקות והיסוסים... ואף גם זאת, זו דרכו של ההמון שהוא משתעבד לכוחן המאגי של מילים. עלולות מילים לחולל סערת אימים בנפש ההמון ממש כשם שהן עשויות להרגיעה...".

פרויד מצטט את לה בון ומדבר על "דחף העדר" שהינו אסוציאטיבי, אמוציונלי, מגיב לכל גירוי וחסר מעצורים. ההזדהות עם ההמון מעוררת ביחיד סיפוק, מעצם היותו מזוהה ומשויך למשהו כל כך אידיאלי ומוצלח המייצג משהו כל כך חשוב ונכון.

השאלה שצריכה לשאול את עצמה מערכת הביטחון היא כיצד מנטרלים את הדינמיקה המסוכנת שיש בג׳נין - זו הדרך היחידה להקטין את הסיכוי להסלמה ולהצתת הטריגר למפגעים נוספים.