שוב מסתמנת מחדש אי־יציבותה של המערכת הפוליטית בישראל, וכל זאת בשל מעשה של חברת כנסת אחת, יו"ר ועדת הבריאות עידית סילמן. היא הצהירה שהיא פורשת מהקואליציה, ומיד נולדות אין־ספור פרשנויות וספקולציות בתקשורת הקוצבות את תקופת כהונתה של הממשלה הנוכחית. חברת כנסת אחת חורצת את גורלה של הממשלה והקואליציה כולה.
איני מכיר את ח"כ סילמן, אבל נימוקיה באשר לפרישה נראו לי מעט מוזרים. היא מבקרת את שר הבריאות על כך שהוא רוצה לשמור על שלטון החוק בישראל. היא מעלה נימוק מדהים שאסור להכניס חמץ לבתי החולים משום שבתקופת השואה אנשים לא אכלו חמץ בחג הפסח. בכך היא מצטרפת למספר חברי כנסת אחרים שאף הם יצאו נגד הקואליציה שבה הם מכהנים, בטענה שהקואליציה או סיעתה פוגעת בהשקפת עולמם האישית.
אבל כל הנימוקים למה חבר כנסת פורש מהקואליציה אינם רלוונטיים לאקט הפרישה. חבר כנסת ששייך לקואליציה ופורש ממנה פוגע ישירות בשיטה הפוליטית הנהוגה בישראל ומועל באמון שהוא חייב לסיעתו. הוא לא נבחר מכוח השקפת עולמו האישית או סגולותיו האישיות – הוא נבחר על עצם היותו חלק מנבחרת שמציגה המפלגה שאליה הוא שייך.
אם השקפת עולמו האישית היא עליונה בעיניו, בבקשה, שיתמודד לבדו ויקבל ישירות את אמון המצביעים או שיטיף וישכנע באשר לעקרונותיו בתוך אותה הסיעה שאליה הוא שייך. פרישה מסיעה בתוך תקופת כהונתה של הכנסת - סותרת את ההגינות הבסיסית ביותר הן כלפי ציבור הבוחרים והן כלפי המפלגה שעשתה את אותו פורש לחבר כנסת.
יחד עם התערערות היציבות הפוליטית, קורה דבר מוזר נוסף. אנו כנראה מתחילים לאבד את החשיבות שצריך לייחס לערכים הבסיסיים ביותר שעליהם מושתתת המדינה. נחמיה שטרסלר כתב ששר הבריאות טעה כשהוציא הוראה לבתי החולים לציית להוראת בג"ץ בעניין החמץ. הוא טען ששר הבריאות היה צודק, אבל לא חכם.
אם כך, אז נתחיל לערער על שלטון החוק כדי להיות חכמים ולא צודקים? בן כספית הטיל חלק מהאשם על בנט. אם הבנתי אותו נכונה, הוא רצה שבנט ישקיע עוד מכוחו ומזמנו בטיפוח פנימי של סיעתו. בכך הוא מעניק צידוק מה למי שמועל באמון סיעתו על שום שלא פינקו אותו מספיק או לא חיזרו אחריו מספיק.
מדינת ישראל מצויה במצב של סתירה פנימית מדאיגה. יש לנו הישגים אדירים בתחום יחסי החוץ, כפי שלא היה לנו זמן רב בעבר. הסכמים לכינון יחסים עם מדינות ערביות ושיתוף פעולה במדיניות החוץ עם כמה מדינות ערביות מובילות, ואף שינוי חיובי בגישה של טורקיה, שהיא מדינת סחר חשובה מאוד עבור ישראל. בתחום המקרו־כלכלה אנחנו פורחים.
אני אומר מקרו־כלכלה, שכן לא כל ההצלחות זורמות באמת אל תוך החברה הישראלית. אבל בשנת 2021 חל זינוק חסר תקדים בייצוא בשיעור של 25%. זו רמת ייצוא של שירותים ומוצרים הנושקת ל־140 מיליארד דולר, רמה שמדינות רבות שהאוכלוסייה שלהן גדולה פי שלושה או ארבעה מישראל אינן מגיעות אפילו למחציתה. רק לאחרונה פורסמה בעיתון זה רשימתו של רונלד ס. לאודר, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, שתיארה את הישגי מדינת ישראל.
מול הישגים חסרי תקדים אלה של ישראל, אנו שוב ניצבים בפני מלוא חולשתם של יסודות השיטה הפוליטית. אין אנו יכולים לבנות ממשלה יציבה בישראל. בתוך כשנתיים, משנת 2019 עד מרץ 2021, עברנו ארבע מערכות בחירות, ואין בנו עדיין את הכוח להיחלץ מביצה מדכדכת זו. זה מעיד ישירות על עליבות המערכת הפוליטית כפי שהיא מתפקדת כיום.
שיטת הבחירות שלנו, שהיא שיטת הבחירות היחסית הכלל־ארצית, כבר מזמן פשטה את הרגל. היא לא הולמת את מבנה החברה הישראלית, ואנו משלמים בכל עת מחיר יקר, שאף מערער את אמוננו בשיטה הדמוקרטית עצמה.
כל שיטה פוליטית חייבת להשיג שתי מטרות מרכזיות: ראשית, הכרעה דמוקרטית אמיתית, ושנית, יציבות של המערכת השלטונית. אם לא משיגים את יציבות המערכת השלטונית, ההכרעה הדמוקרטית מאבדת ממשמעותה ותכליתה. השיטה הדמוקרטית לא נועדה להוביל מדינה שלמה למצב של אי־ודאות כרונית והיעדר הכרעת אמת.
שיטת בחירות שאינה משלבת את השגת שני היעדים האלה היא כישלון, אולם יש דרכים לגבור על כך. לדוגמה: שיטת בחירות אזורית כמקובל בבריטניה ובארצות הברית. עוד אפשרויות הן לחזור לבחירה ישירה של ראש הממשלה עם תיקונים נחוצים, או לבחור בשיטה שלפיה יכהן מי שמפלגתו זכתה במספר הקולות הגבוה ביותר, מה שמוליד שינוי מבני רחב.
אבל העובדה שמול הכישלון המחפיר של שיטת הבחירות שלנו וחוסר היציבות הכרוני, לא קם כל כוח בתוך הכנסת או הממשלה שמתמודד באמת עם בעיית יסוד זו, מצביעה בבירור על חולשתה החמורה של המערכת הפוליטית.
אנו ניאלץ להתמודד עם שינוי שיטת הבחירות. המשבר בוודאי יגיע כפי שקרה במרץ 1990, עם נפילת ממשלת האחדות הלאומית, ומוטב שלא נמתין למערכות בחירות נוספות הרודפות זו את זו.