כרגיל המבטים מופנים לחמאס ולרצועת עזה בהקשר של ההתחממות במצב הביטחוני. מי זוכר שגל הטרור החל בפיגועים של ערבים ישראלים בבאר שבע ובחדרה, המשיך לפיגועים בבני ברק ובתל אביב בידי פלסטינים, התגלגל להסלמה ביהודה ושומרון, משם למזרח ירושלים והר הבית, ותחנה אחרונה - רצועת עזה. רקטות ספורות נורו משטח הרצועה, מרביתן לא היו אפקטיביות. צה"ל תקף באופן סמלי ואף סגר זמנית את מעבר ארז במה שהוגדר על ידי פרשנים רבים בעלי זיכרון קצר כמדיניות חדשה של הפעלת לחצים כלכליים.
המיקוד ברצועה החזיר לכאורה את תמונת הסכסוך למקומה הכאילו טבעי, כי מה יותר קל וברור מאשר לשרטט את דיוקן העימות דרך נקודת המבט המוכרת והמאוד ברורה של חמאס מול ישראל. הנה נמצא האויב שכמו הלך לאיבוד בגל הטרור האחרון, ובו ניתן כמובן למקד את האלומה ולסמן אחריות ברורה, כתובת מוחשית שמניעה את חוטי הטרור והיא סיבת הסיבות גם לטרור ביהודה ושומרון. מכאן קצרה הדרך לדיון בשאלת ההרתעה של ישראל ביחס לרצועה ולאסטרטגיה הישראלית ביחס לחמאס.
אבל נראה כי המציאות הביטחונית של השבועות האחרונים אינה קשורה בטבורה לחמאס והדיון בשאלת המדיניות הישראלית כלפי התנועה האסלאמית הפלסטינית הוא חשוב ברמה העקרונית, אבל בעיתוי הנוכחי הוא חסר ערך אמיתי ביחס לבעיה שאיתה מתמודדת ישראל. לא חמאס הוא שחולל את גל הטרור האחרון ולא הוא שעמד מאחורי חוליות הטרור שנחשפו ביהודה ושומרון ובקרב ערביי ישראל, גם אם יש לו עניין בסיסי בדרדור המציאות הביטחונית בירושלים ובשטחי הרשות הפלסטינית. חמאס הוא לכל היותר טרמפיסט וסוג של עלוקה הרוכבת בעדינות - בהיעדר אינטרס אמיתי למערכה כוללת מול ישראל בעיתוי הנוכחי - על הגל אשר למחולליו אין ממש כתובת ברורה. וזה גם לב הבעיה.
מדובר באסופה של גורמים אקטיביסטים שאינם מחוברים למרכז עצבים ארגוני־פוליטי מוגדר, ואשר נוכחותם בשטח וניסיונם לרסק את היציבות הביטחונית של העשור האחרון נובעים בין היתר מחולשה כפולה: זו של ישראל כמוסד מדינתי ביחס לנעשה במגזר הערבי אצלה, וזו של הרשות הפלסטינית ביחס למה שנעשה בפריפריות שלה בשומרון וביהודה. מתוך החולשה הזו צומחת קריאת תיגר כפולה: הן על היציבות הביטחונית, כולל במשמעות הפלילית, והן על האליטות המזוהות איתה ברמאללה ובירושלים.
הרושם הוא שבעוד ישראל יודעת לנפק תשובות, טובות יותר או פחות, ביחס למציאות ברצועה ולאתגרים הביטחוניים הנובעים ממנה, היא מתקשה להתמודד עם האתגר הביטחוני שאינו נוגע לרצועה משום שאינו קשור לכתובת ברורה, אלא הוא פועל יוצא של תהליך זוחל אשר מפורר אצלה מבית ואצל שותפתה ברמאללה את המרקם החברתי שהמשך היציבות הביטחונית תלוי בשימורו.
מנקודת מבט זו, מהלומה ישראלית על הרצועה היא בבחינת התרופה לבעיה הלא נכונה. היא לא תפתור את הכרסום הזוחל והמתמשך במעמד ישראל בתוך הבית וגם לא את תהליכי ההתבססות של מאתגרי הסדר הפוליטי־ביטחוני ביהודה ושומרון. החיבור בין השניים טומן בחובו איום שהוא הרבה יותר משמעותי מעוד רקטה של חמאס.
ישראל יודעת איך מנהלים מלחמות ברצועת עזה ואיך מתמודדים עם איומי הרקטות של חמאס, אבל אין לה מושג איך מנהלים מלחמות בתוך הבית, ולא פחות מכך איך מתמודדים עם האפשרות של קריסת החצר האחורית שלה ביהודה, שומרון ומזרח ירושלים, היכן שרכיבי החיכוך היהודי־ערבי מוחשיים לאין שיעור מאלה של רצועת עזה וטומנים בחובם איומים שכיפת ברזל אינה מסוגלת להתמודד איתם.
הכותב הוא מזרחן ובכיר בשב"כ לשעבר, מרצה במכללת אחוה וחוקר בכיר במחלקת המחקר של "הביטחוניסטים"