אחחח יום העצמאות, כמה אנחנו אוהבים לקטר על היום הזה. "אתה יודע כמה עומר אדם לוקח להופעה?!", "שוב שוקו ברח?", "זה בגלל הזיקוקים הדפוקים האלו", "ראית את הפארק הלאומי? הכל מנגלים ועשן דוחה", "כן, נראה כמו חיריה", "אמא אמא דוד בראנס מ-ה' 2 הרביץ לי עם פטישי פלסטיק ודפק לי מיכל קצף לרקה" - אתם יודעים, הדברים הרגילים.
אני כמובן לא נגד קיטורים, זה מאחד ומגבש אותנו כעם, חלק מהזהות היהודית שלנו אם תרצו. אבל יום העצמאת הוא לא עוד יום, הוא יום חשוב ומרגש זה היום שבה הוכרזה מדינת ישראל! ו...נקניקיה בלחמנייה!
אין מה לעשות, הזכרונות שלנו מורכבים מקולקטיב של רגעים בסיסיים שלוקטו ע"י החושים הפרימיטיביים שלנו והטריגרים הם בדרך כלל מאוד שטחיים ודבילים: ריח של אבק שריפה, פופקורן ומגע של חולצה דביקה מספריי קצף. אז הנה רשימה של שבעה דברים מעצבנים שכולנו עוברים ביום העצמאות:
"למה שם יש עדיין בומים?" - כן, זה משפט אמיתי. "שלהם יותר יפים!" - כאילו יש לנו בעלות על הזיקוקים, שלהם, שלנו? מה זה בכלל אומר? כל עיר פתאום מקבלת איזו גאוות יחידה מוזרה. מסתבר שרמת גן וגבעתיים הן שתי ערים יריבות במשחקי הכס, עם אמנים וזיקוקים שמייצגים את הכוח שלהן בממלכת ישראל המפולגת.ֿ
כל יום עצמאות יש כתבה על הישראלים החיות אדם שמשאירים כלים מפלסטיק בשמורות קק"ל. מראים לנו איזה מתנדב מסכן ומיוזע שאוסף ערימות זבל ופחיות XL עם מבט של 'בא לי למות'. ואז אנחנו מקבלים מונטאז׳ לפארק לפני ואחרי הפוגרום. לפני: יער קסום ומוריק שבו חיים הדרדסים, אחרי: חניון של סניף Yellow שהוא גם משתנה ציבורית בקלקיליה. וכדי ממש לגרום לנו להרגיש חרא מספרים לנו ש"פעם חיו בנחל הזה צבי מים, לוטרות וחדי קרן". "אחחח איזה עם מגעיל" אנחנו חושבים לעצמנו בזמן שאנחנו יושבים בסלון לוגמים ויטמינצ'יק בכוס פלסטיק.
נתחיל בזה שאנחנו לא חיים בפינלנד וכמות הפארקים פה מוגבלת. בואו, אנחנו גרים במדבר, הגיע הזמן שנפסיק להתכחש לזה. אך עדיין איכשהו, לא אבדה תקוותנו, התקווה למצוא שמורת טבע נטולת אנשים לעשות בה פיקניק.
בתור התחלה, אולי כדאי לא ללכת לשמורות שהמליצו עליהן בחדשות שישי או במוסף בעיתון? הרי כולם הולכים ליער בן שמן, לסחנה, לפארק קנדה, יער חולדה ופארק הירדן, כבר שנים, ועדיין יש בנו אמונה שהפעם נגיע ויהיה ריק. פחחח ממש.
רק כשאנחנו מתקרבים לאזור החניה אנחנו מבינים שאכלנו אותה, אכלנו אותה ביג טיים. מיליון רכבים חונים לצד הדרך עשרים קילומטר לפני הכניסה לפארק כאילו מחלקים משהו, כולה כמה פרגים מסכנים ופיתה עם זעתר. ידעתם שאתם לא צריכים לצאת מהבית וצדקתם.
כאילו אין בסך הכל חמישה כאלה. "לא, פעם שעברה הבשר שהבאת היה מטורף!" - ואז מתחילה ההתפלספות על איזה קצב קשה להשגה שעובד רק שיש גאות ומרקורי בנסיגה.
"כן צודק, יש לי יש קצב מעולה! סמרקופוביץ', הוא חי בחור ברצפה בתוך מגדל השעון ביפו, והוא לא עובד מימי ראשון עד שישי, וצריך להזמין תור מראש, ואין שם חניה אז אני חונה בבלומפילד והולך ברגל בשמש הקופחת, ככה איבדתי את רגל שמאל". "וואלה? האמת באמת קבבים פצצה".
קיצר: בורצ'ו, ורד הצלע, יוז'י, אמיגוס, מי ומי, ועכשיו די עם זה.
לא ברור מתי או למה יום העצמאות הפך להיות יום של זביחת זבחי , מה הקשר בין הכרזת המדינה ומנגלים? אבל נראה שהישראלים מחפשים כל תירוץ בשביל לנפנף.
מה שכן, מאז שמנגל הגז נכנס לחיינו יש רק צרות. "שומע, המנגל לא נדלק" - אין משפט יותר מפחיד מזה. "אין מצב, זה בלון חדש!", "כן, אבל סגרת אותו?", "ברור...שסגר...וואלה אין לי מושג" . קיצר, מנגל פחמים רגיל עם שפריצר, נמוך ששובר את הגב זה הדיבור.
תאמינו לי שמי שטבעוני יותר סובל מכם. "וואי אחי כמה זמן אתה לא אוכל בשר?", "אני גם פעם הייתי טבעוני, יומיים", "הלוואי והייתי טבעוני, אבל אני יותר מדי אוהב לאכול לבבות מדממים של חיות שהרגתי עם הידיים החשופות שלי". קיצר, אתם לא עושים להם טובה שאתם מזמינים אותם, הם עושים לכם טובה שהם מוכנים לבוא ולשמוע את אכילת הראש שלכם.
למישהו אכפת מזה? אני בחיים לא שמעתי מישהו שמדבר על מטס חיל האוויר ועוד שירתתי בחיל האוויר, אין לי מושג מי רואה את זה, מתי זה, למה זה. אבל מסורת זו מסורת, נראה לי, כי אין לי מושג ממתי זה, אולי זה חדש.
התרעות פיקוד העורף