"הכל היה יותר מדי טוב", אלה היו מילותיי כשבישרו לי שברק, אחי, נהרג לפני יותר מ־37 שנים. אחר כך שתקתי, אבדו לי המילים. שתקתי גם כי אירוע נפילתו היה סודי. ברק שירת בסיירת מטכ"ל ונפל במשימה עלומה בארץ אויב. הלם ואלם ואינני בוכה, כל המוכר נבלם באחת, אימה ופחד מהרגע הזה ומהחיים שאחריו.

עד היום הכל קורה בגופי. מכת הדף שלופתת את איבריי. בבטני כיווץ נוראי, והיא קשה. נצמדת לגבי וחזי נסגר, לבי אבד בתוכו ונשימתי נעתקת. בגרון אני לא מצליחה לבלוע את הרוק, ממש מתאמצת. התחושה היא שהראש בשום מקום, ואני אבודה. האובדן של ברק צובע את הכל בכאב, שזורם במחזור הדם שלי ובכל איבריי.

האמת היא שלא יכולתי לאבד את ברק, אז חייתי אותו ואיתו בתוכי. כך שמרתי עליו בגופי וכאבתי עוד ועוד, גם את כאבם של הוריי ואחותי הצעירה. לאורך השנים הרגשתי אותו מתחת לעורי. מול פניי, מעל כתפיי, מאחוריי. צמוד אליי יום־יום, כל היום. באירועים משמעותיים כמו החתונה והלידות זה כבר היה יותר מדי. הלכתי לאיבוד. לא ידעתי את עצמי, ותחושת האובדן הפנימי התעצמה, חיפשתי לנפשי מנוח ומרגוע. לא ידעתי איפה ומה לחפש.

היום אני יודעת שהייתי חייבת לשחרר את כל תחושות הגוף האלה דרך הגוף. לשחרר ולפרום את כל רשמי האירוע הטראומטי שנצרבו בגופי ובנפשי. מצאתי את עולם היוגה ואני מרגישה שאני משיבה את חיי ונפשי לעצמי עוד ועוד, וכך אובדנו של ברק פחות טורד וטורף את נפשי. למעשה, אני לומדת לזהות את תחושות הגוף הקשות והרגשות, ואז לווסת ולייצב את עצמי. לחיות את עצמי בגופי על מלא. כך הוצאתי אותו מתוכי, לעולמו שלו.

רק בשנים האחרונות אני יודעת שחייתי בפוסט־טראומה, ויש לה תסמינים ברורים. מתוך ניסיוני והכשרתי, היום אני מורה ליוגה. מלמדת "יוגה רגישה" שמותאמת לפוסט־טראומה, ומייחדת אותה לבנות ובני משפחות שכולות. בתוכי רצון אמיתי לעשות למען משפחת השכול, להפיץ את אור היוגה הרגישה. אני מרגישה כי היוגה היא מים חיים לאובדן. היא מאפשרת לי לאבד, לעבד, למצוא, לצמוח.

ברק היה מאוד נוכח בבית, נוכח בלי מילים. נוכח בשקט הרועם והצורב. מה שידענו והרגשנו שמרנו לעצמנו, הפחד היה שהמילים יעוררו את רגשות האימים. העיניים דיברו. בהמשך בניתי בית וילדתי ילדים ועדיין לא דיברתי את זיכרונו ומורשתו, ולא את כאביי. הייתי יותר כואבת מגאה. רציתי שכל אחד ילך לאורו שלו, לפי מידתו האישית. לא יכולתי להגיד לילדים שלי "אני מפחדת שתלכו לקרבי", אז שתקתי.

הם הלכו לקרבי ולא יכולתי לשיר את "התקווה", בייחוד את המשפט: "להיות עם חופשי בארצנו". פחדתי שאני יכולה להיות גם אמא שכולה. את דגל ישראל אני מניפה רק כשמסתיים יום הזיכרון, הוא יום העצב־אות. בלב כבד ובראש מורכן אני מחכה לימים שאחרי.

הכותבת היא אחותו של סמ"ר ברק שרעבי ז"ל שנפל ב־1984