אפתח בגילוי נאות הרלוונטי לטור זה: פעם לפני הרבה שנים סיימתי את בית הספר התיכון במגמה ריאלית. המקצועות שמאוד לא אהבתי היו ספרות, תנ”ך והיסטוריה. למרות העדפותיי האישיות בבית הספר, אני חושב שהצעת שרת החינוך לרפורמה בבחינות הבגרות בטעות יסודה ואנו, החברה הישראלית, נשלם מחיר ערכי יקר על החלטה שגויה זו.

יש לזכור שהמערכת שבה נמצאים ילדינו נקראת מערכת החינוך ולא מערכת הקניית ידע בלבד. תפקידה של מערכת זו “לייצר” אזרחים טובים יותר בבגרותם או ליתר דיוק בני אדם יותר אנושיים עם מטענים ערכיים מגוונים. החינוך אינו מתבסס רק על הקניית ידע, אלא על הקניית סט ערכים שבנויים על מורשת, על היסטוריה ועל הכרת מנגנוני קבלת ההחלטות בחברה דמוקרטית.

עוד דבר זכור לי מימי הקדם שלי בתיכון, והוא חוסר שליטה כמעט מוחלט במקצועות שבהם לא הייתה לי בחינת בגרות, אלא מה שנקרא אז בחינות פנימיות, שבהן המורה בודק ולרוב נותן שאלות מראש כדי שחלילה לא ניכשל, והוא יספוג נזיפות מכל הממונים עליו, מבית ומבחוץ. אז פיזיקה אני יודע. מתמטיקה אני זוכר, אנגלית אני מדבר, מתמצא בהיסטוריה הישראלית, מכיר את רזי השלטון ודרכי התנהלותו, אבל בכימיה (בחינה פנימית) אין לי מושג, צרפתית אני מכיר משפט וחצי, ומהתקופות השונות שעברו על גיאולוגיית כדור הארץ איני זוכר דבר. בכל אלו לא נבחנתי לבגרות.

משרד החינוך בירושלים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)משרד החינוך בירושלים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

שמעתי משרת החינוך כי תהליך השינוי הגדול שהיא מייעדת למערכת החינוך התיכונית והסרת מקצועות מטבלת בחינות הבגרות יאפשרו לתלמידים להעמיק במקצועות אלו, ללמוד לחשוב, להטיל ספק ולהשתלב בחיי המאה ה־21. שאלת תם לי לשרה: מדוע מה שחל על תנ”ך וספרות לא יכול לחול על מתמטיקה, אנגלית ולשון? הרי שאם המיזם החדש של שאשא־ביטון כל כך מוצלח, למה לא בכל המקצועות? למה לא עבודות קבוצתיות בדקדוק ובאנגלית בתוכנית לימודים המבוססת על חדשנות?

והערה אחרונה מניסיוני האישי: בימי התיכון שלי למדתי תלמוד (תיכון חילוני לגמרי) מהמורה שלי באותה שנה, יהושע הגר ז”ל. שיטת הלימוד שלו התבססה על הבנה ולא על שינון וכך גם המבחנים. התלמידים הדגרנים כשלו והמבינים הצליחו. מסתבר שאין קשר בין המקצוע הנלמד לשיטת הלימוד.

ובכן, כאמור לא במקרה נקראת מערכת החינוך כך, ואילו האוניברסיטאות נקראות מערכת ההשכלה הגבוהה. זו צריכה לחנך והשנייה בעיקר להקנות ידע. לסיום אחזור על מעשייה מיתולוגית שעמדה ביסוד כל תשובה של הקובלים על לימוד מדעי הרוח בבתי הספר: פעם התבקשו תלמידי הנדסה לתכנן צינור להובלת דם מהגליל לנגב. מיד, כך במיתולוגיה, ניגשו למחשבים והתחילו לתכנן. איש מהם לא שאל: מאין הדם? אני שמח שמצבנו לא כזה, אבל חלילה שהרפורמה תוביל את ילדינו ונכדינו לשם.