ברור מדוע רבים מאנשי הרוח ואישי ציבור גרמנים אשר תמכו במוצהר במשטר הנאצי - הועמדו לדין בתום המלחמה, הוחרמו או פוטרו ממשרותיהם. בניגוד אליהם, באותם ימים התעוררה מחלוקת בעולם האקדמיה והתרבות במערב בנוגע לסוגיית החרמת יצירותיהם של אמנים ואנשי רוח כניטשה, ואגנר ובאך, שמתו שנים רבות לפני פרוץ המלחמה, אך ביצירותיהם נעשה שימוש על ידי בכירי המפלגה הנאצית.

כיום אנו עדים לתמונות זוועה שנחשפות מזירות הלחימה ברחבי אוקראינה: מאות גופות אזרחים נערמות, חלקן מעידות על התעללות קשה שקדמה למעשי הרצח, ועדויות מתרבות על מקרי אונס והתעללות של חיילים רוסים. כחלק מהסכסוך הלאומני האתני שבין המדינות, בשבועות האחרונים אנו עדים לניתוצם של מונומנטים בקייב, חלקם פסלים ומיצגים בני עשרות ומאות שנים, שנהרסים עד היסוד בידי האוקראינים עצמם.

"אנדרטאות שסימלו בעבר את הידידות בין שתי האומות השכנות, אינן מייצגות עוד את המציאות שבה מדינה פולשת לאחרת, מפציצה אותה וטובחת באזרחיה", הסבירו גורמי ממשל אוקראינים ב"גרדיאן" הבריטי. מנגד, חיילים רוסים מציבים בשטחים האוקראיניים שעליהם השתלטו פסלים בעלי סממנים מובהקים מהתקופה הסובייטית, דוגמת פסלו של מייסד ברית המועצות ולדימיר איליץ' לנין, לצד פסלים של אנשי רוח, פילוסופים ומשוררים.

כשראש עיריית קייב מצהיר שהוא בעד מחיקת העבר כנקמה וכמחאה על ההווה, ומנגד ההנהגה הרוסית משמידה בברוטליות כל סממן לאומי אוקראיני, אין ספק שמדובר בזירת לחימה נוספת וקרב הישרדות של תרבויות. נשאלת השאלה: במה חטאו צ'ייקובסקי או טולסטוי, שאגב היה ידוע בכלל כפציפיסט שוחר שלום? במה חטאו דוסטויבסקי או אפילו יוסף ברודסקי, המשורר הרוסי היהודי?

הדעה הרווחת בקרב שוחרי תרבות ברחבי העולם היא שגתה ושילר אינם אשמים בזוועות השואה, ואף ישנם אנשי רוח יהודים שמעלימים עין מעברו הנאצי של מרטין היידגר. אם יצירותיהם של אנשי רוח יוחרמו בעקבות פשעי ממשלותיהם, אכזריים ככל שיהיו, עלול להתקרב גם היום שבו יצירות של ענקי רוח בעולם המערבי או בישראל בפרט, כביאליק ועגנון, ימצאו עצמן על ספסל הנאשמים ההיסטורי.

מנהיגים וגנרלים חייבים לשלם על פשעים כנגד האנושות שהם מבצעים במהלך המלחמה, אך חרם או ניתוץ סמלי תרבות ואמנות של אנשי רוח היסטוריים כקרדום לפגיעה ברגשותיהם של מיליוני אזרחים - משחקים בעיקר לידי אותם עריצים, שמשתמשים באופן ציני בעולם הרוח כתעמולה למימוש שאיפותיהם המגלומניות.

הכותב הוא מרצה בחוג לחינוך במכללה האקדמית גליל מערבי