במאי 2021 נראתה לוד כעיירה יהודית באירופה בימיה האפלים, בעיצומו של עוד פוגרום רצחני. תושביה היהודים הסתגרו בבתיהם כאשר ברחובות פרעו ערבים, פצעו ורצחו יהודים, יידו אבנים ובקבוקי תבערה, ירו על מוסדות ציבור, עקרו תמרורים, השחיתו בתי כנסת ופגעו במכוניות וניידות משטרה. רק לאחר ימים אחדים הצליחו כוחות הביטחון להשתלט על הנעשה. מהומות דומות פרצו גם בערים מעורבות אחרות כמו רמלה, יפו ועכו על רקע מבצע שומר החומות.

אירועי שומר החומות היו קו פרשת המים ביחסי ישראל ואזרחיה הערבים, והמחישו עד כמה המשילות בישראל נשחקת עד דק, ועד כמה הולכת ישראל ומאבדת אט־אט את ריבונותה. האירועים הבליטו בקו אדום בוהק את מה שידענו שנים והדחקנו - אובדן הריבונות בנגב והטרור הבדואי, כמו גם התפוררות המשילות בגליל, ובכלל זה השתלטות על קרקעות יהודים ופשיעה גואה בקרב ערביי ישראל בצפון.

צעדת ערביי לוד לציון שנה לאירועי "שומר החומות", וידאו: איתן אלחדז/TPS



האשם מוטל בעיקר עלינו. במקום לגבש אסטרטגיה מדינית, אנחנו ממשיכים לנהל את הסכסוך, לכבות שריפות, לטאטא בעיות קרדינליות אל מתחת לשטיח, ובעיקר לעצום עיניים. שנים ארוכות הפקירו ממשלות ישראל את השטח, העלימו עין מההידרדרות המסוכנת והעדיפו לעסוק בתככים ובריצוי הבייס האלקטורלי. גם כעת לא נעשה די.

לצד כיבוד המיעוט שבתוכנו, ובכלל זה חקיקת סעיף שוויון אזרחי במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אם ישראל חפצת חיים היא חייבת לשמור בקפדנות על ריבונותה כמדינת הלאום של העם היהודי. קריאות התיגר על ריבונותה מגיעות גם מהנהגת הציבור הערבי. רוב מכריע של חברי הכנסת הערבים מתכחש להיותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, פועל בגלוי נגד קיומה, תומך באויביה ומעניק חיבוק למחבלים.

במקום להיפרע מאותם חברי כנסת כמו כל מדינה מתוקנת ודמוקרטיה מתגוננת, בהתאם לחוק יסוד: הכנסת סעיף 7 א’, ישראל מפגינה חולשה ושוב עוצמת עיניים.

עוד סימפטום של אובדן הרתעה הוא התופעה החדשה של חולצות נשק. בהמשך לבריונות, הנהיגה הפראית בכבישים וההתפרעויות ביישובים יהודיים, מצאו מכחישי ישראל תעלול חדש – חולצות שעליהן הדפס של רובה 16M, מתריסים נגד האזרחים והשלטון ומסיתים. ומה אנחנו עושים? טחו עינינו מראות.

מלבד אי־ההכרה של אויבינו בהיותנו מדינת לאום לגיטימית, הכרסום בריבונות נובע גם מאותו מחנה שמאל רדיקלי המתייחס בסלחנות ובהבנה לטרור, מחנה אנטי־ציוני שאינו מאמין בזכותנו על הארץ ומייחל למדינת כל אזרחיה. האחריות נופלת גם על כתפי פוליטיקאים בזרם המרכזי שחוששים לקבל החלטות. בהיעדר מנהיגות, מצבה של ישראל מחמיר, ולא ירחק היום שבו נאבד את הנגב והגליל ונמצא את עצמנו בעיצומה של אינתיפאדה פנימית ומלחמת עצמאות חדשה. העם בישראל ואלה שמתיימרים להנהיג צריכים לשוב לשאלת היסוד ששאל הרצל – אם תרצו. האם אנחנו באמת רוצים לממש את זכות ההגדרה העצמית הלגיטימית של העם היהודי ולהמשיך לקיים מדינה ריבונית, או שמא קהה מוחנו ואיננו מאמינים עוד?