חוף ניצנים, ערב יום ראשון, 4 ביוני 1967. גדוד 71 משלים את ההכנות למבצע צניחה ונחיתה מהים כמהלך הפתיחה של אוגדה 84 בציר הצפוני של סיני. בקשר מגיעה הפקודה להפסקת התרגיל ולתנועה מיידית למפקדת הגדוד הפרוסה ביער חרובית שליד כפר מנחם. הרס"פ צועק לנו: "כולם לגשת לבור התחמושת, ולמלא את החגור והתרמילים". כולם רצים ומעמיסים כדורים, רימונים, שקי חומר נפץ, פתילים ומרעומים. נצטרך אותם לאחר הצניחה ביעד, ותמיד צריך עוד. "גשו למערום שקי החזה ומלאו את הציוד הנוסף", צועק הרס"פ. בזוקות ומרגמות קלות, פצצות, מזון ומים נקשרים בשקי החזה.
עולים לאוטובוסים ונוסעים לתל נוף. יורדים לחורשת חרובים הסמוכה למסלולי ההמראה. מתחפרים ונרדמים עד להשכמה ב־5 בבוקר ה־5 ביוני 1967. המ"מ והמ"פ שבסוד הקרב מספרים לנו שנצנח על שדה התעופה אל־עריש בשבע בערב, והמחלקה מקבלת פקודות ומשימות מפורטות.
ב־07:45 נשמע רעם מחריש אוזניים של מטוסי קרב.
לוחמי האוויר של עם ישראל יוצאים למבצע מוקד, שבו הושמדו חילות האוויר הערביים. מחיר כבד שילמו הלוחמים וכרבע ממטוסי החיל נפגעו. המ"פ השלים את הפקודה, והגדוד נאסף יחד כדי לשמוע את דברי המג"ד עוזי עילם, ותיק פעולות הצנחנים. כולנו היינו חיוורים מאימת הקרב, אך נחושים לקראת המלחמה החזקה, רבת־האש, שלא שיערנו את עוצמתה.
10 בבוקר, רעמים עמומים נשמעו, קול ישראל דיבר על כוחות מצריים שתקפו וכוחות צה"ל שיצאו לקראתם בקוד "סדין אדום" של פיקוד הדרום. מהמטכ"ל נמסר למוטה גור המח"ט על ירי ארטילרי ועל מטוסים ירדניים ועיראקיים שתוקפים את ירושלים וכל קו הגבול הארוך מהגלבוע ועד דרום הר חברון. בשתיים בצהריים בוטלה הצניחה וההנחתה שלנו מהים וקיבלנו פקודה לעלות לירושלים. את רוב הציוד הכבד והתחמושת נאלצנו להשאיר מאחור.
שרים ובוכים
עלינו באוטובוסים בדרך עפר שנסללה לאורך מסילת הברזל לירושלים, שומעים ורואים מסביב רעמי תותחים וענני עשן מרוחקים. חטיבת ירושלים יצאה להתקפת נגד על ארמון הנציב שנכבש בידי הירדנים, וחטיבת השריון הראל החלה במבצע מפואר של התקפת נגד תלת־ראשית על מוצבי הרדאר בידו, עבדול עזיז, נבי סמואל ובית חנינה. לנו נותרה המשימה של מרכז ירושלים, וחבירה למוצבי צה"ל, האוניברסיטה ובית החולים בהר הצופים, שעמדו בסכנת השמדה מול כוח ירדני עדיף.
12 שעות חלפו מאז קבלת הפקודה לעלות לירושלים ועד התחלת הקרב על מזרח העיר ב־2 לפנות בוקר, 6 ביוני, תוך שינוי מתווה הלחימה ממדברי לעירוני. משימה שלכאורה בלתי אפשרית בפרק זמן קצר שכזה, ושהושגה במלואה אף כי במחיר נפגעים כבד. כוחות חטיבת הצנחנים 55 "חוד החנית" היו נתונים מרגע הפקודה בתל נוף ועד גמר הקרב בגבעת התחמושת בלחימה רצופה של 32 שעות ללא שינה.
מעלינו פעל חיל האוויר עם טייסות הפוגה, אורגאן וסופר־מיסטר להשמדת כוחות חי"ר ושריון מצריים שנעו לעבר ירושלים במעלה אדומים ובגזרת בית לחם. בבוקר 7 ביוני 1967, כ"ח באייר התשכ"ז, לאחר ליל דמים בגשר הקדרון, פתחו שלושת גדודי החטיבה ויחידותיה בהתקפה על רכס הר הצופים. גדוד 71 מסתער מוואדי ג'וז על הגבעה התלולה של מחנה אוגוסטה ויקטוריה, ומשמאלנו, מכיוון מוצב הר הצופים, מסתער גדוד 66. מטוסי חיל האוויר שהפציצו דקות קודם לכן את המחנה בנפאלם לא הותירו לנו הרבה עבודה.
ברשת הקשר החטיבתית הגיעה אלינו הפקודה ההיסטורית של מוטה גור: "חטיבת הצנחנים 55, מפקדי הגדודים, אנו יושבים על הרכס שצופה לעיר העתיקה ועוד מעט אנחנו עומדים להיכנס אליה – העיר העתיקה של ירושלים שמאז כל הדורות חולמים עליה ושואפים אליה. לנוע אל השער. מסדר סיום על הרחבה למעלה, עד כאן עבור".
מחלקה 3 רצה בכביש התלול היורד מההר לעבר צומת רוקפלר בפינה הצפון־מזרחית של חומת העיר העתיקה – מגדל החסידות. בצומת נמצא טנק פגוע. מתקרבים אליו, לפניי רץ מושיק גוטרמן המאגיסט. כדור צלף פוגע בו מהמגדל. כולם החלו יורים אש תופת, גוררים את מושיק למסתור הטנק. מבורך החובש מניע ידו באין אונים וכולם מרכינים ראש. המ"פ צועק "בזוקה אש", תופס את המטול ויורה למגדל.
כולם רצים במורד לשער האריות. שני טנקים ניצבים ואוטובוס עולה בלהבות. צמודים לקיר השמאלי של המעבר, נכנסים לשער שתותחי הטנק הפילוהו יחד עם אבני הקמרון שנותרו תלויות על בלימה. רצים לשער השבטים בוויה דולורוזה, ונכנסים למבואה הצפונית של הר הבית. הזחל"ם של מוטה וג'יפי סיור נכנסו אף הם. מגיעים למדרגות המזרחיות של הר הבית ועולים לרחבה. שירת "התקווה" נשמעה – הר הבית בידינו. שרים ובוכים לזכר 97 חברינו שנפלו בקרבות הדמים בגבעת התחמושת, שכונת שייח' ג'ראח ונחלת שמעון, מוזיאון רוקפלר וסמטת המוות.
חייל ירדני רץ לעברנו חשוף חזה, מרים את ידיו. כולם צועקים "זה הצלף! להרוג אותו!". מישהו שהיה לידו היסס לרגע ואז ירה. "אתה רוצח", לחש משהו בתוכי, "אתה שחונכת על טוהר המידות, צעקת עם כולם...". אל מסגד אל־אקצא הגיעו חברינו מפלוגה ד', שפרצו להר הבית משער האשפות לעבר הפשפש של סמטת המוגרבים, מימין לכותל המערבי. אחד הלוחמים הוציא תפילין והתפלל בכותל, ראשון לאחר 19 שנות כיבוש ירדני.
כולם פורצים לעבר המסגד. אש נורית מהמרפסת העליונה שלו. יהודה חברי, סמל המחלקה, מניח שק חומר נפץ, צועק "פוצץ" ומסתתר. רעם אדיר והדלת הענקית נפרצת. "קדימה, להסתער", צועק א' המ"מ, והלוחמים פורצים פנימה. מעל כיפת הסלע עולה חוליית הקמ"ן וקצין הקשר ומניפה את דגל ישראל. בכוח של סגן נ' ליד המסגד מכוון בזוקאי את המטול לעבר החוליה, בסוברו שמדובר בכוח אויב. הסגן עוצר אותו ברגע האחרון בצעקה. חצי שעה היה תלוי הדגל עד שמשה דיין מלווה ברבין הורה להורידו.
אין זמן לחגיגות. הפלוגה יוצאת מפשפש שער המוגרבים לעבר השער החדש במשימה להשתלט עליו. אלינו מצטרף צנחן מהסדיר ענוד דרגות רב"ט. "סלק את הדרגות", אמרנו לו, אבל לא היה זמן לכך בשל התנועה המהירה דרך הסמטאות הצרות והמאיימות. הגענו למלון "האבירים" – הוסטל נוצרי לצליינים. בפתחו ניצבה סככת זכוכית מקומרת ודלת עץ עבה. היה שקט מתוח. נצמדנו לקיר הסמטה שמול ההוסטל בעל שתי הקומות, כשאני משוחח בשקט עם הצנחן הצעיר. ירייה אחת מחלון ההוסטל פגעה בראשו. המום ראיתי כיצד צנח הבחור ללא הגה מפיו, דומם על הרצפה.
חמש שנים אחר כך, בעקבות צאת ספרי הראשון "כשקוראים לצנחנים", אמר לי אבי המנוח: "זהו אריה וייס, בנו של חברי משה מתנועת השומר הצעיר בצ'כוסלובקיה, בגרעין ההקמה של קיבוץ כפר מסריק".
ירושלים שלכם תמיד
55 שנים חלפו עברו להן, עוד ארבע מלחמות ומבצעים עברו עלינו כמשפחת לוחמי הגדוד. שנה אחר שנה עלינו לאנדרטאות הלוחמים לשחרור ירושלים וגאולת הר הבית. בדמי ימיו הותיר אחריו מוטה גור לפני מותו הטרגי ממחלת הסרטן את הצוואה ללוחמים ששחררו את בירתנו: "ירושלים היא שלכם תמיד! אם ירצו לקחת אותה מכם, אל תיתנו! ירושלים שלכם תמיד!".
נזכור בימים אלה שבשנאת חינם נפלה ירושלים ובאהבת חינם תיבנה. זכותנו על העיר ועל הר הבית היא זכות קיומנו בארץ ישראל, שאל לנו לאבדה בשלישית.
הכותב הוא סופר, היסטוריון ומנתח מערכות העוסק במחקרים אסטרטגיים, מחבר הספרים "כשקוראים לצנחנים" ו"גבעת התחמושת – מלחמה לוחמים וזיכרון" על הקרב לשחרור ירושלים