עד לפני שנתיים וחצי רובנו חשבנו שמה שיש באוויר זאת בעיה של איכות סביבה וזיהום אוויר. מעבר למשבר הגדול שהקורונה הביאה איתה בבריאות ובכלכלה, נדמה כי במהלך הזמן לא נערך דיון ציבורי מעמיק על הזכות הבסיסית לניקיונו של האוויר, גם במרחב הפתוח אבל בעיקר בחלל הסגור.
משום מה, כל הדיון הציבורי בנושא הקורונה התמצה בעיקר סביב עטיית המסיכות ובכמות האנשים בחללים סגורים. כמעט שכחנו שבתקופה שהתנהלנו בין הסגרים, ירדה רמת התחלואה בשפעת ובמחלות ויראליות אחרות שאנחנו מעבירים בינינו. ובכך הפנמנו שה"משהו" שקורה באוויר כאשר אנשים נמצאים ביחד משפיע על הבריאות האישית והקולקטיבית שלנו.
בהקשר זה אנחנו עדיין רק בתחילת התהליך. אנחנו חיים במדינה חמה שבה מרבית השנה אפשר לקיים חיים חברתיים בחוץ, אולם עדיין כמעט כל מקומות העבודה והלימודים הקיימים נמצאים בחללים סגורים וככל הנראה יישארו כך. האם רק הקורונה גורמת לכך שאנחנו חוזרים חולים מן המשרד? האם מחלות הילדים שמקרקעות הורים לילדים צעירים בגילי גן ובית ספר יסודי הן המצאה חדשה?
הזכות לאוויר ראוי לנשימה היא זכות שאינה שונה במהותה מהזכות למים ראויים לשתייה. שתיהן זכויות השומרות על בריאותנו. כשאיום המגיפה נחלש, הגיע הזמן שיתפתח שיח מקצועי על צורת הטיפול במבנים קיימים וחדשים – הן בחקיקה, הן בתקינה והן בתקציב – לכך שמבנים ציבורים ועסקיים יהיו מקומות שיהיה בהם אוויר ראוי לנשימה. כמו שיש לנו תקנות לאיכות מים, לכיבוי שריפות או לרעידות אדמה, כך אנחנו מחויבים לתקנות לצורת הטיפול באיכות האוויר שאנחנו נושמים בתוך חללים סגורים. כי אוויר הוא נשמת אפינו, ובלעדיו אין לנו חיים.
הכותבת היא סמנכ"לית פיתוח עסקי בחברת פח תעש