לפי מסקנות הוועדה, ארגון טרור אשר יורה טילים על אוכלוסייה אזרחית איננו האשם האמיתי באלימות, אלא האשמה נעוצה בעובדה שהפלסטינים מתוסכלים מחוסר היכולת שלהם לממש את זכויותיהם הפוליטיות, כפי שהם רואים אותן כמובן. ולכן, ובשל אותו התסכול, כך עולה מדוח הוועדה, נולד השימוש הפלסטיני באלימות: בין שירי מרצועת עזה, ובין שאלימות בערים המעורבות, בשכונת שייח׳ ג׳ראח וכן הלאה.
בין 18 עמודי הדוח לא ניתן למצוא ולו תיאור בודד של ירי הטילים מקרבה של אוכלוסייה אזרחית: בתי מגורים, בתי חולים, בתי ספר, מסגדים וכו', או של השימוש באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי. בחינה כנה של נסיבות פריצתו של סבב האלימות בשנה שעברה הייתה מביאה בהכרח את הבודקים למסקנה פשוטה וחד־משמעית – אם לא היה יורה חמאס טילים לתוך ישראל, לא היה פורץ סבב האלימות המתמשך.
האו"ם, אשר מטרתו בכל מקרה אינה לפתור סכסוכים פוליטיים, ובוודאי אינה להצדיק אלימות, מלחמה וטרור בשל שאיפתו הפוליטית הבלתי ממומשת של אחד הצדדים, מביא על עצמו תעודת עניות עצובה של מעילה בתפקידו ובאחריותו העולמית, אף שאותו הארגון חורת על דגלו את השאיפה ליצירת שיתופי פעולה בינלאומיים להתפתחות כלכלית, חברתית והשגת שלום עולמי.
בנוסף, באופן מצער שכחה הוועדה לציין את אמנת חמאס אשר מיום כתיבתה מציגה באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי המטרה של הארגון אינה השגת מטרות פוליטיות הכוללות נסיגה של ישראל לקו הירוק, אלא השמדה מוחלטת של מדינת ישראל. המשפט הבינלאומי נועד להעניק הגנה ולגיטימציה ברורה למי שנאלץ להגן על עצמו, ולגנות מכל וכל את השימוש באלימות לכל מטרה שהיא מלבד הגנה עצמית. ההיגיון המכונן שלו ברור לכל בר דעת וחל על כל מקרה, על כל מדינה וקבוצה אתנית בגלובוס, אך משום מה לא תקף כלפי העם היהודי היושב בציון.
הכותבת היא ראשת הסגל של שגריר ישראל בארצות הברית לשעבר, מנכ"לית הפורום המשפטי הבינלאומי לשעבר וחברת תנועת "הביטחוניסטים"
התרעות פיקוד העורף