אדוני הנשיא, ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, אנחנו מכירים זה יותר מ־30 שנה. פגישתנו הראשונה הייתה בעת חנוכת הקולג' האוניברסיטאי הצרפתי בסנט פטרסבורג ב־1992. ביום זה, אתה זוכר בוודאי, דנו ביחסך ליהודים. כאשר נגזר עליי, בתור יהודי, להפוך לסבון קטן, היו אלה הרוסים שהצילו את חיי. מה שמסביר את הקשר שלי לארצך. אתה מצדך סיפרת לי שהיית במשך שש שנים "ג'יימס בונד רוסי" בשורות הקג"ב, ואילו אני הייתי ברשימה השחורה של הקג"ב בגלל המערכה שניהלתי נגד הגולאג ולמען מסורבי העלייה.

לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>> 

אחר כך הפכת לנשיא רוסיה, התראינו פעמים רבות ופרסמתי ראיונות איתך. לפני שלושה חודשים חגגתי את יום הולדתי ה־86 ברוסיה, ביוזמת האוניברסיטה הממלכתית של מוסקבה. והיועץ שלך קרא בפומבי את ברכתך. משפט אחד בה עורר במיוחד את תשומת לבי: "מי שאינו מצטער על היעלמות ברית המועצות, שידעה לאחד 73 לאומים סביב חלום אחד - אין לו לב. אבל מי שירצה לכבוש אותה מחדש - אין לו ראש". וכך הייתי משוכנע שלמשבר הנוכחי יהיה פתרון של שלום, והצהרתי בפני אמצעי התקשורת שמלחמת רוסיה־אוקראינה לא תקרה. טעיתי. מה קרה בינתיים, אדוני הנשיא? תצטרך להסביר לעולם, ובמיוחד לידידיך, את הסיבות לכך שבחרת לשלוח לאוקראינה את הטנקים שלך במקום את הדיפלומטים. יהיה עליך, כמו על הנשיא זלנסקי, למסור יום אחד להיסטוריונים את המידע הנחוץ להבנת חלק זה בהיסטוריה שלנו.

אדוני הנשיא, העימות הזה שמשנה את פני העולם מטריד אותי. תאר לעצמך שאפילו החייל הרוסי הצעיר, שנשפט על ידי האוקראינים למאסר עולם על ביצוע פשעי מלחמה, שהיה אמור לעורר בי אימה, עורר אצלי רחמים. בסוף מלחמת העולם השנייה, בעיר קוקאנד באוזבקיסטן הרחוקה, דמיתי לו. רזה כשלד עם ראש מגולח, הייתי איש צעיר מחוץ לחוק, חוליגן שתקף אלמונים כדי להציל את הוריי ולבטא את הזעם שלי על המשטר.


כמוך, אדוני הנשיא, גם אני מכיר את ההיסטוריה, ואני יודע שכנופיות של אוקראינים סייעו לנאצים בעת הטבח של למעלה מ־33 אלף יהודים בבאבי יאר בפרברי קייב. אין זה הופך את כל האוקראינים לעם של נאצים. מעשים אלה של העבר אינם מצדיקים את הפצצות המושלכות היום על עריהם.


אני נזכר ביום השנה לניצחון על הנאצים, שנחגג בכיכר האדומה ב־1946, ובגיליון של "פראבדה" שחולק בחינם בהזדמנות זו. בעמוד הראשון הופיעו הצילום המפורסם של יבגני חאלדי, יהודי מדונייצק, שמתעד חייל סובייטי שמניף את הדגל האדום על הרייכסטאג, ורשימת גיבורי המלחמה הסובייטים, לפי השתייכותם האתנית. הראשונים ברשימה היו הרוסים, אחריהם האוקראינים, ואחריהם היהודים.


כדאי להזכיר, כמו הפילוסוף אדגר מורן, כי בין הלבן והשחור יש טווח שלם של גוונים אפורים. זו הסיבה שבגללה התלמוד - שאומרים שאותו אתה מכיר, אדוני הנשיא, הודות לשכניך בלנינגרד, שם גדלת - מציב לנו שאלה: האם תרצו שהרשע ימות או שיכיר בחטאיו ויחיה? אני יודע, אדוני הנשיא, שאתה מאמין כמוני בכוח המילה. אחרת מדוע מנית במשך שעתיים בטלוויזיה, ב־21 בפברואר, את כל ההשפלות שספגה רוסיה מידי המערב בשנים האחרונות? האם כדי להצדיק את המלחמה שבה פתחת? כפי שהעיר זיגמונד פרויד, האדם הראשון שהעדיף להעליב את יריבו במקום להשליך לעברו אבן הוא "מייסד הציוויליזציה”.


כן, אדוני הנשיא, ההיסטוריה מלמדת אותנו שיותר קל לפתוח במלחמה מאשר לסיים אותה. יותר משלושה חודשים אחרי תחילת הסכסוך, האם אין דרך למצוא אמצעי להפסיק אותו? מדוע לא להציע, כמו הגנרל דה גול במלחמת אלג'יריה ב־1958, "שלום של אמיצים"? אדוני הנשיא, אל תיפול במלכודת שבתוכה האמריקאים מנסים לסגור אותך. היום הם אלה ששולטים במהלך האירועים ומונעים מהנשיא זלנסקי להציע, כפי שהיה מוכן קודם, פתרון אחר לסכסוך מאשר המשך המלחמה, שהם המרוויחים היחידים ממנה. אירופה, כברית של אומות חופשיות, גוססת בשדות אוקראינה. בקרוב תחליף אותה ברית צבאית, נאט"ו, שקיימת רק בפרספקטיבה של מלחמות אחרות. אדוני הנשיא, כדי להימנע מהחלוקה החדשה של העולם שתדחק את רוסיה למזרח ותרחיק אותה משורשיה ההיסטוריים והתרבותיים, לא צריר לנצח במלחמה זו, אלא לעצור אותה.

לפני שנים הייתי היוזם של תנועת שלום עולמית, אבל היום, אני יודע שתסכים איתי, נשארה רק הדת. לכל הדתות יש תקווה משותפת לעולם טוב יותר. לכן אני מתכנן, יחד עם נציגי הדתות השונות - קתולים, אורתודוקסים, פרוטסטנטים, מוסלמים, יהודים, בודהיסטים - לארגן "שיירת שלום" שתצא למוסקבה ואחר כך לקייב.

דמיין אותה מגיעה לכיכר האדומה, אחרי אלפי קילומטרים, עוצרת בקתדרלת בזיל הקדוש כדי להשמיע שם תפילה לשלום. האם תנצל הזדמנות זו כדי להצטרף אלינו ולהודיע על סוף מעשי האיבה? "להציל נפש אחת", אומרים הכתובים, "זה להציל את כל האנושות". באמצעות מחווה פשוטה זו תפתיע את העולם ותיזום התנהלות מדינית בלתי צפויה - חידוש הדיפלומטיה. העם הרוסי וההיסטוריה יהיו אסירי תודה לך על כך. 

הכותב הוא סופר צרפתי־יהודי ופעיל בינלאומי ותיק למען השלום וזכויות אדם. מנהל הקולג' הצרפתי האוניברסיטאי ברוסיה. עומד בראש הוועד להבנה בין־דתית. המאמר מתפרסם במקביל ב"מעריב" ובכמה כלי תקשורת בעולם