הפרשנים האמריקאים עוסקים כיום בתמונה שנשיא ארצות הברית מקווה להימנע ממנה: לחיצת יד עם מוחמד בן־סלמאן, שליטה בפועל של סעודיה. על פי גרסת ה־CIA, בן־סלמאן אחראי לרציחתו וביתור גופתו של העיתונאי ג'מאל ח׳אשוקג'י ב־2018. הנשיא ביידן, שהבטיח להוביל את יחסי החוץ של ארצות הברית על פי ערכים של דמוקרטיה וזכויות אדם, הכתיר את בן־סלמאן בעבר כ"מנודה", אך עתה שורת שיקולים אסטרטגיים מוליכה אותו לעלות לרגל לריאד.

האינטרס האמריקאי מחייב לעשות עסקים עם מי שצפוי להנהיג את סעודיה עוד שנים ארוכות. מבחינתה של וושינגטון, אסור שמדינה השולטת במצבורי נפט אדירים תיפול למעגל ההשפעה של רוסיה או סין, בייחוד בעת שבה התחרות בין המעצמות מתחדדת על רקע הפלישה הרוסית לאוקראינה. ביידן מעוניין שסעודיה תגדיל את תפוקת הנפט כדי לבלום את עליית מחירי האנרגיה. הוא עוקב בדאגה כיצד האינפלציה מדרדרת את אחוזי התמיכה בו ובמפלגתו, והוא חרד מהשפל הכלכלי העולמי שבפתח.

ביקור ביידן בסעודיה מעורר מחשבות נוגות לגבי מקומם של שיקולים מוסריים במדיניות חוץ. סוגיה זו נדונה לאחרונה בכינוס שערך המכון למדיניות העם היהודי. הדוברים השונים התלבטו מה מתחייב מההיסטוריה הטרגית של עמנו: גלות, פוגרומים, שואה ומלחמה מתמשכת על עצם קיומנו הריבוני. הדיון חידד שתי תפיסות מנוגדות: יש המוצאים בהיסטוריה קשה זו היתר לדאוג בעיקר לעצמנו. אחרים מסיקים את ההפך הגמור: חובתנו להיות קשובים יותר לסבלם של אחרים, וכך אנו גם משמרים את זהותנו הייחודית ומעצימים את חוסננו כאומה.

מוחמד בן סלמאן (צילום: רויטרס)מוחמד בן סלמאן (צילום: רויטרס)


המחלוקת הופכת סבוכה עוד יותר משום שהמושג "מוסר" חמקמק, ותרגומו למדיניות חוץ מעשית אינו מובן מאליו. זמן קצר לאחר הפיגוע במגדלי התאומים, הנשיא לשעבר ביל קלינטון סיפר בנוכחותי לשמעון פרס כי החליט בעבר לא להורות על הריגתו של בן לאדן כאשר זוהה מהאוויר, משום שהיה מוקף בעשרות חפים מפשע. השיקול המוסרי הכריע, אך עתה, לאחר ההרג הנורא, קלינטון הודה כי כבר אינו משוכנע שהחליט נכון.

ביקורו הצפוי של הנשיא ביידן בסעודיה מלמד כי גם מעצמה אדירה כארצות הברית אינה יכולה להיות מודרכת על פי שיקולי מוסר טהורים בלבד. מדובר אפוא בשאלה של מידה: מה המקום שבו בוחרת מדינה למקם עצמה על הרצף שבין ריאליזם לאידיאליזם? הדילמות הללו העסיקו הוגים משחר ההיסטוריה, אך עד כמה ישראל מתחבטת בהן? בחינת נתוני הסיוע הבינלאומיים של מדינות ה־OECD מלמדת שישראל מזדנבת בתחתית הרשימה. אנו מתרצים נתון לא מחמיא זה בהוצאות הביטחון הכבדות שנכפות עלינו.

ואכן מצבה הגיאופוליטי של ישראל והשכונה המזרח־תיכונית האלימה דוחפים להתרחקותה של ישראל מהקוטב האידיאליסטי של הרצף. בסיטואציה שבה הקונפליקט נתפס כקיומי, הנטייה היא להטיל את מלוא האשמה על האחר ולייחס את מלוא הצדק לעצמך. האתוס הזה מחלחל גם אל ההיגיון המדיני: התנהלותנו בעיני עצמנו כמעט תמיד מוסרית.

כאשר עולות לדיון סוגיות הכרוכות בשיקול מוסרי - אפרטהייד בדרום אפריקה, הכרה בטבח הארמנים כרצח עם, הפלישה הרוסית לאוקראינה - השיקול המוסרי נדחק על ידי שיקולים של אינטרס ביטחוני או כלכלי. על כל אלה מתווספת מציאות הכיבוש שלוכדת את מדיניות החוץ הישראלית בבעיה מוסרית שורשית: גורלו של עם אחר נתון בידינו כבר עשרות שנים בלי שהוא רשאי להיות שותף בבחירת הממשלה שקובעת את עתידו.

התמונה הקשה לא עומדת להשתנות במהרה: המזרח התיכון יוסיף להיות שכונה אלימה ואנרכית, הכיבוש לא עומד להסתיים מחר, האנטישמיות לא עומדת להתפוגג, התחושה כי "העולם כולו נגדנו” תיוותר איתנה, דעת הקהל בארצנו לא תייצר לחץ על הממשלה להעניק משקל משמעותי לשיקולים מוסריים, וישראל – פוליטית ודמוגרפית - לא הופכת ליברלית יותר, ההפך. אז מה נותר? כאשר המגמות לא מבשרות תפנית והמערכות המוסדיות אדישות, נותרים אנשים בשר ודם.

אלה שנמצאים בצומתי ההחלטה. הם יודעים כי ישראל חזקה משמעותית מבעבר, ולכן עומד לרשותה מרחב גמישות גדול יותר המאפשר להתייחס ביתר רצינות לשיקול המוסרי. מה שמכריע ברגעי ההחלטה הוא מהו החינוך שספגו בבית הוריהם האנשים שמקבלים החלטות הרות גורל בשמנו. האם, בימי בית הספר הרחוקים, נרעד לבם כאשר למדו את תוכחות נביאי ישראל. 

הכותב הוא מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI). ספרו החדש "צומת טורונטו" (פרוזה), יצא לאחרונה בהוצאת "שתים".