המצב היום גם אינו דומה למאבק של מצנע נגד פואד או לזה של בורג נגד פואד או לזה של פרץ נגד פרס. כל ההתמודדויות הללו היו על ראשות הממשלה ועל הובלת מפלגת שלטון, ולא רק על הנהגת מפלגה. ההתמודדות הפעם אפילו לא דומה לזו של גבאי מול פרץ, שהייתה בין שני אישים שנאבקו על הנהגת מפלגה קטנה ודי שולית במפה האלקטורלית בישראל.
ההתמודדות של מיכאלי מול חרמוני קיבלה כיוון שונה לחלוטין. מאבק בין מי שרוצה לשמר את הקיים לבין מי שחפץ בשינוי דרמטי של מפלגת העבודה. מצד אחד, מיכאלי שנתפסת כמי שהעניקה חיים מחודשים למפלגה שעמדה להיעלם ולשקוע, אך רבים מאוהדיה הוותיקים של המפלגה מתקשים להשלים עם מעמדה הציבורי ותדמיתה כמפלגת נישה שמאלית שהובלת המדינה ממנה והלאה.
המסר של מיכאלי די פשוט: "הצלתי את המפלגה מחיסול אלקטורלי, תנו לי להמשיך ולהגדילה". מיכאלי מדגישה כי לדעתה אין למפלגת העבודה צורך להתחבר למפלגות אחרות במערכת הבחירות הזו, והצלחתה היחסית בבחירות הקודמות היא המתכון להמשך המומנטום בבחירות הקרובות.
חרמוני לעומתה בא עם רעיון חדשני ולא מקובל במחוזותינו: אני מתמודד על ראשות המפלגה, לא כדי להובילה בבחירות הקרובות, אלא כדי לפנות מקום לדמות סוחפת קולות אמיתית או לחיבור פוליטי שיחזירה לעמדת ההגמוניה שממנה נעלמה. המסר של חרמוני הוא "רוצה באיזנקוט בראשות מפלגת העבודה? תצביע בעדי", "רוצה בריצה משותפת עם כחול לבן בראשות גנץ? תמוך בי".
בשני המקרים הסיכוי לחזור לעמדת הגמוניה כנראה גדול יותר מסיכויי העבודה בראשות מיכאלי. דוקטרינת פתיחת הפקק בראשות העבודה למועמד אטרקטיבי מבחוץ, שאותה מציג חרמוני למתפקדים, מתבססת על הניסיון הכושל להביא מועמד כזה עם פרישת עמיר פרץ. אישים אטרקטיביים מסרבים לצלול למדמנת הפריימריז ולשוטט בין מסיבות בר מצווה לבריתות. הפטנט החדשני הזה של חרמוני הוא הימור גדול, ואיני בטוח שחבריה השמרנים של מפלגת העבודה ילכו אחריו.
התרעות פיקוד העורף