המטרה של הצבא הוא לנצח את האויב. לא להבטיח שקט זמני, להבטיח ביטחון לאורך זמן. כל השאר מותרות. במדינה קטנה, מאוימת מצפון מזרח ומדרום זה מתחדד שבעתיים.
צבא אינו קובע מדיניות, אלא מבצע. מדיניות קובעת יכולת, לא להיפך. המפקד העליון על פי חוק בישראל הוא הקבינט המדיני-ביטחוני. העם באמצעות נבחריו קובע מדיניות וסדרי עדיפויות, הצבא אמור למצוא את הדרך לבצע. הוא יבחר את הכלים, היחידה, הטכנולוגיה. זו לא עמדה, זה החוק ועקרון יסוד במדינה דמוקרטית.
לראש המטה הכללי יש שני תפקידים עיקריים: לשמור על העיקרון הנ"ל ולהיות מסוגל לבצע. יש מגוון עצום של תתי משימות, אך כולן מתנקזות לשתי המטרות הללו.
לפי הגדרת תפיסת הביטחון שקבע בן גוריון באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת - צה״ל יעביר את הלחימה לשטח אויב על מנת שהחיים בעורף הישראלי יתנהלו כסדרם. אך מאז עברו הרבה מאוד מים בנהר ומפת האיומים השתנתה לחלוטין כאשר הזירה המרכזית במלחמה הרב זירתית הבאה תהיה העורף שישוגרו לעברו מדי יום כ-3000 רקטות ועוד מאות כטב״מים. תפיסת הביטחון לא הותאמה לאיומים החדשים ועקב כך צה"ל לא בנה יכולות מספקות לתת תשובות לאיום החדש.
במלחמות ישראל ניצחנו הודות ללוחמים עזי הנפש שחירפו לעתים את נפשם על מנת להגן על משפחתם ומולדתם. הם נלחמו במצבי קיצון בערפל הקרב, כאשר חבריהם נפלו, נהרגו ונפצעו לידם; והם המשיכו בלחימתם, מתוך הבנה שאין אחרים במקומם. הם הבינו שהם החומה הבצורה, בין האויב לבין מדינתם. היה ברור לכל לוחם, שאין ארוחות חינם ויש מחיר להגנת המולדת. הם הבינו, שחלק מהם לא יחזור בשלום הביתה; אך זה לא הרתיע אותם לסכן את חייהם, מתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך ואהבת המולדת.
לצערי הרב, אנו עדים היום להיפוך המגמה. יש חשש כבד מתשלום מחירים; והחלטות של הדרג הביטחוני והמדיני נלקחות, לא על פי הצרכים האמיתיים של בטחון המדינה, אלא על פי המחירים באבדות שנשלם. זה המדד העיקרי בהחלטה של הדרג הביטחוני והמדיני אם לצאת למבצע: האבדות הצפויות שנשלם; ולא ערך ונחיצות המבצע לביטחוננו ולשימור ההרתעה. תפיסה זו תביא למחירים כבדים מאוד במלחמה הבאה .
התרעות פיקוד העורף