לא מזמן סיפר לי מכר שהשכיר את ביתו באחד ממושבי השרון לשוכר שהתגלה כעבריין. השוכר חדל לשלם לו דמי שכירות וכן סירב לפנות את הבית. המכר פנה למשטרה, אך זו נמנעה מלהתערב בנימוק שמדובר בסכסוך אזרחי. המכר פנה לבית משפט ואחרי עיכובים ודחיות השיג צו פינוי. השוכר סירב לציית לצו וגם פניית המכר להוצאה לפועל לא הועילה.
בצר לו הוא פנה לכנופיית פשע המתמחה בגביית חובות, שילם לה סכום לא מבוטל, ובתוך חודש השוכר פינה את ביתו. האם כך צריך להיראות תהליך עשיית צדק במדינת ישראל בשנת 2022?
נראה שלדברים מעין אלה כיוון הנביא ישעיהו בפסוק "וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה" (ישעיהו ה, ז). הזהו שלטון החוק, נשמת אפה וגאוותה של הדמוקרטיה? היכן תחושת הביטחון והמוגנוּת שרשאים אזרחי ישראל לצפות לה ממדינתם? דומה כי היא נתכרסמה כבר מזמן בחסות המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט.
הדיון הציבורי בקרב המשפטנים והפוליטיקאים עוסק בעיקר בקרימינולוגיה במקום בוויקטימולוגיה, בזכויות הפושע במקום בזכויותיו של הקורבן. דומה שהגולם קם על יוצרו, והחוק – שנועד להבטיח את הסדר, הארגון ואת שלום הציבור – הפך למבטחו של הפושע, הנחלץ בעזרתו מחקירות ומאישומים, וחוזר למרחב הציבורי כדי להמשיך את פגיעתו הרעה.
כדאי להיזכר במה שקרה במקומות אחרים בעולם, שם הדמוקרטיה התייחסה בשוויון נפש או באדישות לאיומים ולפגיעות בביטחונו או בערכיו של הציבור. בגרמניה השתלט המשטר הנאצי על רפובליקת ויימאר, שגילתה התרפסות בפני הקבוצות הקיצוניות – והוביל את העולם לתקופה החשוכה בהיסטוריה. בפיג'י חולל צבא הילידים הפיכה צבאית כדי לסלק מהשלטון את המהגרים ההודים שניצלו את מדיניות ההגירה המתירנית מדי של הדמוקרטיה במדינה.
הלקח מאותם האירועים הוא כי לדמוקרטיה יש זכות להתגונן וכי אין לתרגם את אופייה הליברלי לרפיסות בפני האלימות. כשמתהדרים במונח שלטון החוק, יש לזכור כי כמו בהערכת עוצמה צבאית, צריך להביא בחשבון לא רק את ארסנל כלי הנשק מבחינת איכותו וכמותו, אלא גם את הנכונות לעשות בו שימוש. יש לנו בישראל חוקים לא רעים, אך ספק אם הם באים תמיד לידי ביטוי בדרך ניהול החקירות, באופן החיפוש והמרדף אחרי החשודים, ובפסקי הדין של בתי המשפט.
להשיב את ההרתעה
תהליך עשיית הצדק מתנהל פעמים רבות בעצלתיים או בחוסר הגינות. על פי המרכז לקידום ההגינות בישראל, הגינות היא התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, בלי לנצל חולשות ומצוקות. גם המדינה חבה בהגינות כלפי אזרחיה. היכן ההגינות בשליחת אישה מאוימת להסתגר במקלט לנשים מוכות תוך השארת הבעל חופשי? היכן ההגינות בשחרורם של רוצחי הכביש הפוטנציאליים, כך שיוכלו לממש את הפוטנציאל ולפגוע במשפחות על ידי הריגת יקיריהן?
התקנות צריכות לתת בידי אנשי כוחות הביטחון אמצעים שישיבו להם את ההרתעה: גנב רכב המנסה להימלט תוך גרימת סיכון ופגיעה באזרחים ובשוטרים, צריך לדעת שדמו בראשו. יש לרדוף עד חורמה ולעצור עד תום ההליכים חבורות אלימות הגובות דמי חסות. אליהן יצטרפו הבעלים המאיימים על נשותיהם, שייעצרו במעצר מינהלי עד להוכחת היעדר המסוכנות שלהם.
צריך להפעיל מאמץ גיוסי ומודיעיני נרחב ולתעדף זאת בסדר העדיפויות התקציבי כאיום קיומי על החברה הישראלית, לא פחות מהאיום האיראני. תקנות שעת החירום יקבעו סדרי דין מיוחדים שירחיקו את הפוגעים הפוטנציאליים מהחברה.
השנייה, האם אין סכנה שהוראות החירום יגרמו לאצבע קלה על ההדק אצל חלק מהשוטרים וייתנו היתר לאלימות מצד המשטרה? החשש בהחלט קיים, כפי שהוא קיים גם לגבי הצבא. צה"ל ידע להתמודד עם חשש זה על ידי יצירת קוד אתי, רוח צה"ל, שמוטמע כיום בהכשרה ובאימונים בכל היחידות הלוחמות, תוך הדגשת שמירה על טוהר הנשק, הן בתכנונים והן בביצוע. פעולות שוטפות לחיזוק מוסר הלחימה בקרב השוטרים צריכות להיות אף הן חלק מן התוכנית לשעת חירום.
הטענה השלישית היא: האם אין סכנה למשטר הדמוקרטי בישראל מהנהגת תקנות לשעת חירום? המצב הנוכחי גובל באנרכיה, ואנרכיה אינה דמוקרטיה. חייבים לייצב את המצב ברוח משנתו של הרמב"ם בחיבורו "שמונה פרקים", שלפיה כדי להגיע ממצב קיצוני לדרך האמצע, יש לפנות לפרק זמן מסוים לקיצוניות ההפוכה.
קביעת תקנות לשעת חירום ממילא מוגבלת בחוק לשלושה חודשים, אלא אם כן הכנסת מאריכה את תוקפן. יתרה מכך, המשטר הדמוקרטי מורכב מכמה נדבכים, כגון התקשורת החופשית ומוסד הבג"ץ, ואלה ימשיכו לתפקד. כך לדוגמה יוכל בג"ץ לדון בטענות לניצול לרעה של סמכויות החירום ולפקח על כך שלא תהיה חריגה מהן.
יש לזכור שחוק ומשפט הם כלים להטמעת נורמות התנהגות ולהכוונת מדיניות. במצב שבו המדיניות איבדה את המצפן ושלום הציבור וביטחונו הולכים לאיבוד, אין ברירה אלא להנהיג לפרק זמן מסוים סדרי חוק ומשפט מיוחדים, שישיבו לנו את הזכות הבסיסית לחיים בטוחים.
התרעות פיקוד העורף