מצד אחד, יש התרגשות וציפייה ענקית להתחיל את השנה האחרונה שלי בתיכון. מצד שני, אני עדיין לא יודע אם נפתח אותה כסדרה. מעל לכל יש תחושת החמצה מסוימת, שייתכן ששנת הלימודים האחרונה שלי לא תתקיים כהלכה ולא נזכה לשגרה. מבחינתי בית הספר הוא הרבה מעבר לחומר הלימודי, הוא מהווה שגרה ומסגרת עבורי ועבור חבריי.
לא משנה מה, אני יודע שמחר בבוקר אזכה לפגוש אותם שוב, ללמוד איתם יחד ולצאת איתם להפסקות. במיוחד ודווקא בזמנים עמוסים לימודית, האינטרקציה החברתית המינימלית הזאת היא בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי לטעון שוב אנרגיות ולמלא מצברים.
אחד הדברים המדהימים שזכיתי לו במערכת החינוך הוא המחנכת שלי, נורית סוויד מירוחם. אישה מדהימה שעושה עבורי ועבור חבריי מעל ומעבר כדי שנסיים את הבגרויות שלנו כמו שצריך ושנצא עם הציונים הכי גבוהים שאפשר, אבל לצד זאת דואגת גם לאקלים החברתי בבית הספר ומבינה את החשיבות בחברויות שמתגבשות בספסל הלימודים.
כמעט את כל שנות התיכון שלי עד כה ביליתי בבית, בזום, מסתכל על המציאות דרך חלון ומרגיש על בשרי איך החוסן החברתי והרגשי שלנו נפגע. הישיבה הממושכת מול המסכים יצרה, לצד הפער הלימודי העצום, גם פערים תקשורתיים וחברתיים רבים - נזק בלתי הפיך של ממש. עבודת השיקום עוד לפנינו, והשבתת מערכת החינוך ב־1 בספטמבר אינה חלק ממנה.
הכותב הוא תלמיד מירוחם העולה לכיתה י"ב