אלא אם כן 70 חברי כנסת יתמכו בהפלתה. כלומר, ממשלה שבה תומכים, נניח, 40־50 חברי כנסת בלבד, תוכל לקבוע, למשל, שהמסלול ל”שלום אמת” עובר דרך הוויתור על מזרח ירושלים. זאת לא תהיה, כמובן, “ממשלת מעבר”, ולכן לא תהיה מניעה לקבל כל החלטה הזויה, גם אם רוב הציבור מתנגד לה, והכל בשם “היציבות השלטונית”. מהומות הענק שיפרצו ברחובות לא יתרמו, צריך להניח, לחוסן הלאומי. דוגמה אחרת, ביזארית מקודמתה, מתייחסת לתקציב המדינה. לא עבר – לא נורא; הכנסת לא מתפזרת. ממשיכים כרגיל.
בשנים עברו השתמש אהרן ברק במונחים כגון “סבירות” או “מידתיות” כדי ליצור יתרון למיעוט שהצליח לכבוש לעצמו מאחזים בתחומים מכריעים בחיינו; בבית המשפט העליון, למשל, ישבו רק אנשים שברק רצה ביקרם. כאלה שחושבים בדיוק כמוהו. את פרופ’ רות גביזון הוא פסל בגלל “שיש לה אג’נדה” (שונה משלו).
כעת השיטות הללו כבר פחות עובדות. הנפוטיזם פחות אפשרי. מכרזים תפורים עוד יש, וגם מינויים קלוקלים; אבל כדי שאפשר יהיה להמשיך בהם, צריך “יציבות שלטונית”, שכן הרשתות החברתיות חושפות כל מינוי מלוכלך. העובדות נחשפות במהירות האור, והן מקשות על נציגי החונטה שעד כה נהנו משקט תקשורתי שעטף אותם בחמימות. אז יציבות שלטונית לא תהיה, כנראה, אבל שקיפות תהיה גם תהיה.
התרעות פיקוד העורף