בימים האחרונים שלפני הגשת הרשימות לבחירות לכנסת, עסק השיח הציבורי שהופץ על ידי התקשורת באיחודים ובפיצולים של מפלגות. שיח רדוד שעיקרו השאלה אם יוכל ראש הממשלה לשעבר לחזור ולהרכיב ממשלה בראשותו. רוב הפרשנים הביעו עמדה כמעט זהה שאיחוד רשימות בגושים השונים יגדיל את הסיכוי של הגוש המאוחד על פני זה המפולג.

הרשימה המשותפת מתפרקת: בל"ד תרוץ לבד בבחירות לכנסת
40 מפלגות: הגשת הרשימות לבחירות לכנסת הסתיימה

מניסיוני רב השנים בתחום קשרי עיתונות במערכת הפוליטית אני מודע לעובדה שאם רוב הפרשנויות דומות, כנראה שמכשיר הטלפון של בכיר כלשהו במערכת הפוליטית עבד באותו יום שעות נוספות כדי להכתיב/לייעץ לפרשנים את הפרסומים בגיליונות העיתונות המודפסת ובאולפני הלהג הצעקני.

מסתבר כי ניסיון העבר אינו מלמד דבר בעניין איחודים ופיצולים. האיחוד הידוע ביותר הוא של הקמת גח”ל (גוש חרות ליברלים), אמה של הליכוד, שהביאה אותה לשלטון אחרי 29 שנות שלטון תנועת העבודה, שהאיחוד שלה עם המערך לא מנע את אובדן השלטון.

זכורה גם הריצה בנפרד של דגל התורה הליטאית ואגודת ישראל החסידית לפני כ־30 שנה, כשהתחרות העקובה מדם ביניהן הביאה לגידול דרמטי באחוזי ההצבעה במגזר החרדי ולהישג אלקטורלי גדול למפלגות אלו – תשעה מנדטים יחד. תופעה זו של התמודדות פנימית בין מפלגות אחיות מביאה, בדרך כלל, לעלייה בתמיכה האלקטורלית, ואילו איחוד מרחיק מצביעים לא מרוצים.

רק לאחרונה פגעה הריצה המשותפת של העבודה ומרצ במאגר האלקטורלי של המפלגות הואיל ורבים ממצביעי מפלגות אלו הם מצביעים אידיאולוגים, והאיחוד הבריח אותם למחוזות אחרים. במקרה של חלק, כיוון שהאיחוד לא היה מספיק שמאלי עבורם, ובמקרה של אחרים, דווקא כיוון שראו באיחוד - שמאל מדי.

העיסוק באיחודים נובע מהצורך בהאדרה של מערכת הבחירות לצורכי רייטינג כי מי יתעניין בדיון בגובה קצבת האזרח הוותיק. האם ניתן יהיה לחלק את האוכלוסייה לתומכי קצבאות מול מתנגדי קצבאות כמו שקל לחלק ולהלהיט את הרוחות באולפן בין ביביסטים ואנטי־ביביסטים?

ייתכן שהפילוג האחרון בין חד"ש ותע”ל ובין בל”ד דווקא יביא להגדלת אחוז ההצבעה של ערביי ישראל ויכריע את תוצאות הבחירות, ואולי בשל הפלגנות הוא ישאיר מצביעים בבית. ועל זה אמר גדול מנהיגי ישראל בעת החדשה, דוד בן־גוריון: “אני מכיר מומחים רבים למה שהיה ואפילו לא אחד למה שיהיה”.

לסיכום, כמו קאטו הזקן, אחזור ואבקש דבר אחד מנבחרינו: חזרו לדון במהות, בערכים. הציגו תוכנית שתיתן תקווה כדי שב־1 בנובמבר נשלשל פתק שיש בו מהות ולא רק הערצה או שנאה עיוורת.