גל ההסלמה באזור יהודה ושומרון מסרב לדעוך, וממחיש כי ישראל מתבוססת בהדרגה במלכוד אסטרטגי. היקף האתגרים המתפתחים בזירה הפלסטינית גובר, מספר החלופות העומדות בפני ישראל קטֵן, ואלה שנותרו נעות – לפחות לעת עתה – בין רעות לגרועות. גל ההסלמה הנוכחי שונה במאפייניו ובאורכו מאלה שהתפרצו ודעכו עד היום, ובראשם "אינתיפאדת הסכינים", שהתרחשה בעוצמות משתנות בין סוף 2015 לראשית 2016.
ההסלמה הנוכחית משקפת בעיות יסוד רבות שממחישות את הקושי להמשיך לשמר את היציבות היחסית שהתקיימה משך כעשור וחצי באיו"ש באמצעות הכלים המוכרים. שני מאפייני היסוד הבולטים ביותר של ההסלמה הנוכחית נובעים בעיקרם מזרמי העומק במערכת הפלסטינית, אולם מקרינים ישירות על ישראל.
הראשון הוא הרמת הראש של הדור הצעיר הפלסטיני, זה שחבריו ייסדו התארגנויות טרור דוגמת "גוב האריות" בשכם או "קן הצרעות" באיו"ש. דור ה־Z הפלסטיני נולד ברובו לאחר שנת 2000 ובתודעתו לא צרובות טראומות העבר שריסנו את אבותיו. הוא סולד מזיקה כלשהי לגורמים הפוליטיים "הממסדיים" ובראשם הרשות, מתקיים במרחב הרשתי, ומקדם פעילות צבאית הנשענת על בסיס אידיאולוגי רעוע למדי, "ססמתי" ברובו.
המאפיין השני הוא החולשה התפקודית והרעיונית הגוברת של הרשות הפלסטינית בהנהגת אבו מאזן. החולשה הזאת נובעת רק בחלקה הקטן מאי־התקדמות בתהליך המדיני או מהיעדר תמריצים כלכליים, ויותר ממאפייני הממשל ברמאללה: שחיתות, נפוטיזם, הפרת זכויות אדם, ניוון פוליטי עמוק והיעדר דמוקרטיה (זה 16 שנים שלא נערכו בחירות ברשות). רוב הציבור הפלסטיני סולד מהנהגת הרשות, אך רואה בה "רע הכרחי" לשימור מרקם חייו. זוהי תפיסה הרווחת בקרב רוב הציבור, אולם הצעירים כאמור מגלמים ריחוק גובר ממנה ומפגינים אנטגוניזם – הן כלפי ישראל והן כלפי הרשות.
המתיחות המתמשכת באיו"ש מגלמת פוטנציאל להתפתחות איומים אסטרטגיים מבחינת ישראל, ובראשם "שכפול" דגמי שכם וג'נין למוקדים נוספים, באופן שיערער את מעמדה הרעוע מלכתחילה של הרשות ויחייב את ישראל להיכנס לחללים ממשליים שייווצרו כדי למגר בהם איומים ביטחוניים. אולם בהמשך עלולה להתרחב ההישאבות לכדי ניהול עניינים אזרחיים כפי שנעשה עד 1994. איום נוסף נשקף מכיוון חמאס, הלוטש עיניים כל העת לכיבוש צמרת המערכת הפלסטינית, ורואה ב"יום שאחרי" אבו מאזן הזדמנות טובה לצורך כך, בין היתר באמצעות קידום פיוס פנימי ובחירות כלליות.
נוכח המציאות הזאת נתונה ישראל בשבר אסטרטגי. מצד אחד רבים בה מבינים את הסכנה הגלומה בהידרדרות מתמשכת למציאות של מדינה אחת – תרחיש שסיכוייו להתממש מתחזקים ככל שנחלש השלטון הפלסטיני וגוברת הזיקה האזרחית והכלכלית בין ישראל לאיו"ש. מהצד האחר, רבים בישראל ואולי אף רוב הציבור מתנגדים לחזון שתי המדינות, שהסבירות ליישומו בפועל נמוכה גם כך, בין היתר נוכח הפיצול העמוק במערכת הפלסטינית שבמקרה הטוב עשוי לאפשר "שלוש מדינות לשני עמים".
רעיונות הביניים שעליהם נשענה ישראל בהקשר הפלסטיני בשני העשורים האחרונים ולכאורה אפשרו להקפיא מצב בלי לנקוט הכרעות אסטרטגיות, מתבררים מבעד להסלמה הנוכחית כבעלי תוחלת מוגבלת. ניהול הסכסוך, השלום הכלכלי, כמו גם רעיון צמצום הסכסוך, אמורים לספק שקט לאורך זמן תוך עקיפת בעיות יסוד, אולם למעשה אינם אלא בלם זמני או נתיב עוקף שבסופו ניצבות כל בעיות העבר הדורשות פתרון, ובראשן הסכנה למיזוג מתמשך בין שתי הקהילות.
ישנם כאלה שהודפים ניתוח שכזה בשלל נימוקים: שכבר עתה יש לכאורה הפרדה בין ישראל לפלסטינים (טיעון שנכון לגבי עזה אך הולך ומתפוגג בהקשר של איו"ש); כי אין שום דחיפות לנקוט הכרעות, בוודאי לא כאלה הנוגעות להיבטים טריטוריאליים; וכי הזמן ממילא משחק לטובת היהודים, שמשקלם הדמוגרפי גדל באופן שבולם עתה ויבלום גם בעתיד שוויון מספרי בין הקהילות.
49 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, נכון לזכור כי אחת מבעיות היסוד בצד הישראלי – לצד הזלזול בערבים והיעדר הבנת תרבותם – הייתה ההנחה לגבי היעדר הדחף לנקוט הכרעות והאמונה בכוחו של הסטטוס קוו. כמו ב־1973, ולאחר מכן בעקבות האינתיפאדה הראשונה והשנייה, ישראל תגיע לבסוף להכרעות אסטרטגיות, אך מעמדות לא רצויות של הפתעה, תגובה ונחיתוּת – ולא מתוך יוזמה.
דיון קיומי
המתרחש בצד הפלסטיני מעמיק כאמור את הפסימיות לגבי העתיד. אבו מאזן מצטייר יותר ויותר כמנהיג שלא יוכל לבצע פריצת דרך היסטורית להסדרה; העתיד שאחריו רווי בערפל כבד ובמוקדו גלריית מנהיגים חיוורת ולא אהודה ברובה, שספק אם תרצה או יהיה בכוחה לקדם הכרעות אשר דור המייסדים הפלסטיני לא נקט; וחלק ניכר מהפלסטינים מפגין ייאוש כבד מהמציאות ומהנהגתו ומגלה אהדה לרעיון המדינה האחת, שלכאורה תוכל להעניק לו רווחה כלכלית בטווח הקצר ואולי אף בטווח הארוך.
כחלופה להיגיון הרשות ניצב חמאס, שנדרש מטען גדול של אופטימיות ושכנוע עצמי כדי להאמין כי עול השלטון מרכך באופן אבולוציוני את הלהט האידיאולוגי שלו, שבמוקדו כינון מדינה על כל שטח פלסטין ההיסטורית תוך הכחדת ישראל.
מדובר אפוא בעמידה מול מגוון דל של ברירות רעות, כשמעל מתקתק כל העת שעון ההיסטוריה. בהקשר הזה, נכון לעיין בחלופה הוותיקה של מהלך חד־צדדי, שננקטה לא מעט פעמים על ידי התנועה הציונית ומדינת ישראל, לרוב לאחר ייאוש מהיכולת לעצב את המציאות תוך שיתוף פעולה עם הצד הערבי. ארתור רופין ניסח באופן כואב את הרעיון במילים: "מה שנוכל לקבל מהערבים אינו דרוש לנו, ומה שדרוש לנו לא נוכל לקבל", ובאותה ברירת מחדל נקטו אחרים: החל מוויצמן ובן־גוריון וכלה בשרון.
הוויכוח הפנים־ישראלי דורש אפוא רענון ועדכון. הוויכוח המתנצח בין תומכי חזון שתי המדינות לאלה המבקשים למנוע אותו באמצעות צמצום הסכסוך, קל וחומר סיפוח איו"ש, הוא אנכרוניסטי במידה רבה. הוויכוח האמיתי שיש לנהל הוא בין אלה המבקשים להציב – באופן מפוכח ונטול אשליות – חיץ פיזי בין שתי הקהילות, לבין אלה המאמינים ביכולת להמשיך לקיים את המצב הנוכחי או אף לפתח ישות משותפת, חזון שבו תומכים גורמי קיצון בימין ובשמאל, כשבתודעת כל אחד מהם נטועה תפיסה מנוגדת לגבי צביונה של אותה המדינה ומי ישלוט בה.
עצם העלאת הרעיון החד־צדדי גורר אוטומטית מתקפה רבת־עוצמה: הן מצד אלה שעדיין מאמינים ביכולת להגיע להסדר מוסכם בין שני העמים, הן מצד מעלי הזיכרון הטראומתי של ההתנתקות והאיומים הביטחוניים שיצרה, והן מכיוון אלה השוללים על הסף וממניעים אידיאולוגיים או הלכתיים דיון לגבי שינויים טריטוריאליים בתחומי א"י ההיסטורית, או מזהירים (ובצדק) מפני קרע פנימי עז שעלול להיווצר בחברה היהודית בעקבות מהלכים שכאלה.
אסור להקל ראש באותם טיעונים כבדי משקל, אך אסור גם שאלה ישתקו חשיבה ביקורתית וצורך להישיר מבט למציאות ולדמיין את העתיד, בפרט כזה הנטול קו מפריד בין שתי הקהילות. חיץ שכזה אין משמעו בהכרח מדינה עצמאית, אלא אולי אוטונומיה בעלת גבולות כפי שסברו בעבר אלון ורבין. שיח פנים־ישראלי על חיץ יהיה ודאי סוער, והעתיד שגלום בו אינו אידילי: סביר כי יימשכו האיומים מכיוון הזירה הפלסטינית ותתקיים תלות כלכלית של אותה ישות בישראל; לא בנקל אם בכלל יימצא פרטנר פלסטיני; וישראל תצטרך לשמור על נכסים ביטחוניים (במיוחד נוכחות בבקעה).
ועדיין, מציאות שכזאת תהיה עדיפה על פני צעידה לעבר עתיד שעלול להיות רווי באיומים פנימיים וחיצוניים חמורים עוד יותר. זהו דיון קיומי שהכרחי שהממשלה העתידית – אם וכאשר תקום – תציב בראש סדר יומה, וראוי שהציבור בישראל יתבע זאת ממנה.
הכותב משמש כראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, וכחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן