למה היא לא התלוננה? למה היא לא ביקשה עזרה? השאלות האלה נשמעות תדיר בשיחות סלון, בתקשורת, ואפילו בעת שבעה על אישה שנרצחה. במקרה הטוב, אלה שאלות שנשאלות בכאב ובצער על החיים שנגדעו. במקרה הרע, ואולי השכיח, אלה שאלות שמביעות ביקורת כלפי אותן נשים שלא עזרו לעצמן ולא יצאו מהמצב שסיכן אותן ואף הביא לרציחתן בסוף.
השאלות האלה מגלמות בתוכן את כל מה ששגוי באופן שבו אנחנו מבינים את תופעת האלימות במשפחה, ואת הנשים או הגברים שלכודים בתוכה. בעיקר, אלה שאלות שלא יקדמו סיוע לאותן נשים נפגעות הנמצאות במלכודת האלימות.
ההנחה בבסיס השאלות הללו היא שתלונה או בקשת עזרה של אישה הן הפתרון לבעיה, אבל האם זה באמת המצב? המחשבה הזו שאם רק הייתה אותה אישה עושה מעשה - הכל היה בסדר, היא מחשבה מרגיעה. היא מחשבה שעוזרת לישון בלילה. היא מחשבה שעושה סדר בעולם מפחיד.
האמת היא שאלימות במשפחה נמצאת בכל מקום, ויש לה מופעים שונים שאינם בהכרח פיזיים. המשותף לכולם הוא הרצון להחליש ולשלוט, להשיג צייתנות וכניעה של בת הזוג. האמת היא שכולנו מכירים נשים נפגעות וגם גברים פוגעים. הם אולי המשפחה שלנו, השכנים והקולגות בעבודה. מוזר לחשוב על זה, וקשה ההבנה שיש פער מפחיד בין איך שאנחנו מגדירים את אותה אישה נפגעת אלימות ואת מציאות חייה לבין המציאות בפועל.
העיסוק בשאלות האלה – למה היא לא ביקשה עזרה או עזבה - מקשה עלינו לראות את כוחות הנפש העצומים הנדרשים לשרוד במציאות שאפשרויות היציאה ממנה מוגבלות. המאבק של הנשים האלו הופך לשקוף אל מול התובענות הציבורית לאותה "תלונה", וכולל בחירות בלתי אפשריות בין חלופה גרועה אחת לאחרת.
שינוי משמעותי יתחיל מזה שנשכיל להפנים שהידע שלנו על מציאות החיים של נשים שחיות באלימות הוא מוגבל, ושאנחנו חייבים להפסיק לשאול את אותן שאלות. במקום זה צריכים להתחיל להקשיב, להבין לעומק את מציאות החיים שלהן; מציאות שבה תלונה במשטרה היא תחילתו של מסע קשוח ולא סיום מיידי של מעגל האלימות.
מציאות שבה בן הזוג האלים יישאר חלק מחיי האישה לכל חייה גם אם ישב בכלא כי יש להם ילדים משותפים. מציאות שבה האלימות ממשיכה גם אחרי שהוא גרר אותה לאינספור דיונים עד שקיבלה גט.
קשה המחשבה על כך שגם לנשים שמתלוננות או מבקשות עזרה, אנחנו פעמים רבות מדי עוזרים מעט מדי. שגם כשנשים מתלוננות או אפילו עוזבות את בן הזוג הפוגע, האלימות ממשיכה ולעתים אף מחריפה. שהמערכות עומדות גם הן לעתים בחוסר אונים אל מול תופעה חברתית קשה ומורכבת ששוללת מבני ומבנות אדם את הזכות הבסיסית לביטחון בביתם.
מה שברור הוא שמערכות הרווחה והאכיפה לא יכולות לבדן וצריכות אותנו שנגיד די, אנחנו לא מוכנים לחיות בחברה כזו יותר. הנשים האלה נמצאות ממש פה, לידנו. זאת שיחה שיכולה להתחיל מכל אחד ואחת מאיתנו. אנחנו נהיה השינוי, כשנפסיק להסב את המבט, נתחיל להקשיב ונעדכן את העמדות שלנו.
הכותבת היא מנהלת תחום אלימות במשפחה בקרן רש"י