העם אמר את דברו. יש לנו כנסת עם רוב ברור והומוגני, ובעזרת ה' (ועם קצת עזרה של יריב לוין...) תהיה לנו גם ממשלה ימנית יציבה מלא־מלא ובא לציון המשיח הגואל. המערכת הפוליטית הכאוטית - על שיטת הבחירות המוזרה שנוצרה כאן, שמנציחה את התיקו שתוקע אותנו כבר שנים - חייבת להשתנות.
הקשיים שאנו רואים כעת בהרכבת הממשלה והאיומים המופרחים לאוויר באמצעות "הדלפות" מכוונות מחדרי המו"מ, הם טקטיקה שלא צריך להתרגש ממנה יותר מדי. כל משחקי הברוגז וכיפופי הידיים ההדדיים וההיעלבויות הם בעיקר ספינים ועִזים שהוכנסו לחדר בשבוע הראשון של המו"מ, כדי להישלף משם עם התרוקנות שעון החול.
קום תקום ממשלה ימנית־חרדית מלא־מלא, כפי שבעצם רצה הציבור ושלח את נבחריו עם האג'נדה הברורה של החזר המשילות בנגב ובגליל וביו"ש, או כפי שהיטיב לבטא זאת בן גביר בגאונות בקמפיין – "מי כאן בעל הבית". מסר פשוט וקליט, הבועט בבטן של כולנו ומביא להזדהות מיידית של חלקים גדולים בציבור, שמתבטאים ב־14 מנדטים (!), ועליהם גם רוכב השלד הבורסאי של המפד"ל בדמותו של בצלאל סמוטריץ', על תפיסותיו הקיצוניות והמשיחיות.
ההשתוללות של ארגוני הפשיעה במגזר הערבי, חוסר המשילות בנגב והבריונות בכבישים ערערו את תחושת הביטחון של האזרח באשר הוא, ואת דעותיו. יש צדק פואטי בכך שמי שאחראי במשך למעלה מעשור בשלטון להחלשתן של המערכות הללו ולפגיעה בתדמיתן - מקבל את שרביט ההובלה לחיזוקן. אמון הציבור במערכות אכיפת החוק, על כלל זרועותיהן – המשטרה, התביעה, בתי המשפט ומערכת הכליאה - נמצא בירידה מתמדת. כל אלה ועוד הכו שורש בדעת הציבור - שצריך "מישהו חזק", שיחזיר את המשילות ויעשה סדר.
בתום טקסי החלפת התפקידים והחלפת מילות הנימוסים במשרדים השונים (מי לא היה רוצה להיות הזבוב שבקיר במשרד לביטחון הפנים בטקס החילופים בין בן גביר המסתמן לעמר בר־לב היוצא?), מעשי הממשלה וקביעת סדרי העדיפויות הם שיגידו אם ההזדמנות שיש כאן לממשלה הומוגנית, שעלתה בשם האג'נדה של ביטחון הפנים, תצליח לשנות ולשים פעם אחת ולתמיד את האיומים הללו בשורה אחת עם האיומים שמעבר לגבול.
הצורך בתגבור גורמי אכיפת החוק ברור ונזעק מכל פינה. כל מפכ"ל בתורו ובדרכו הביע זאת - בציבור או בחדרים הראויים. כל מפכ"ל ומפקד התמודד עם "השמיכה הקצרה", מצוקות איוש תקנים, שכר שוטרים מתחילים ואפס גמישות בתקציב, שמשועבד ברובו לשכר ולגמלאות ולתחזוקה. יתרה מזאת, גם אם בן גביר יממש את ההפיכה המשטרית בחקיקה לריקון סמכויות המפכ"ל, פגיעה בעצמאותו (אסון לדעתי) והפיכתו לחניכו התורן, וגם אם תקציב ותקני המשטרה והתביעה יעלו בעשרות אחוזים, נדרש שינוי משמעותי בתפיסת ההפעלה ובכלל הגורמים והשותפים במערכת האכיפה.
אמרו כבר חכמים לפנינו שחוזק השרשרת נקבע על פי חולשת החוליה הבודדת - ובשרשרת הזאת יש הרבה צווארי בקבוק וחוליות חלשות, והן לא בהכרח בחצרו של השר לביטחון הפנים. בתי המשפט והפרקליטות שרויים בעומסים בלתי אפשריים, פועל יוצא מעסקאות הטיעון להקלה בהליכים, מהענישה המקילה וממציאת חלופות כדי להקל את מצוקת הכליאה. היעדר תוכניות אפקטיביות לשיקום, הגורם לעבריינים מועדים לחזור לרחובות, מערער את הביטחון והאמון של הציבור ברשויות ובתפיסת הצדק המתבקש. כל אלה חייבים להיות מטופלים, ובמקביל. אם לא - אפקטיביות רבה של גוף אחד מול צווארי בקבוק במערכות האחרות לא תשיג את התוצאה המקווה.
להשקיע בבניית אמון
אחרי שכתבתי את כל זה, האם בעיניי יש לנו מערכת אכיפת חוק מקצועית טובה ונקייה? התשובה היא כן רבתי! האם היא לא הרוויחה בצדק חלק מהביקורת המושמעת בקול רם על ידי הציבור, התקשורת ופוליטיקאים? בוודאי שכן.
ההתנגדות האוטומטית של הפרקליטות ובתי המשפט לכל רפורמה אינה מעוררת אמון גם בקרב תומכיה – כמוני - ודעה זו הבעתי בזמן אמת, בהיותי ח"כ ב"תנועה" בכנסת ה־19. "הסיכול הממוקד" נגד השופטת הילה גרסטל בניסיון של שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, להקמת גוף ביקורת חיצוני עם סמכויות (כמו מח"ש על המשטרה) - הוא בכייה לדורות ונזק עצום לתדמית הפרקליטות.
אוזלת היד של המשטרה בלחימה אפקטיבית בפשיעת הרחוב ובמתן שירותי שיטור קלאסיים לאורך השנים, הותירה את הציבור בוואקום שירותי ובתחושה של לית דין ולית דיין. הקש ששבר את גב הגמל הוא אירועי שומר החומות. האיחור הקריטי בתגובה בערים המעורבות והפקרת הזירה לאספסוף לאומני ופלילי לעשיית הלינצ'ים, בעיקר מהצד הערבי ביהודים, אך חמורים לא פחות גם אם במספרים נמוכים, מצד היהודים בערבים - כל אלה פגעו אנושות באמון הציבור במערכת אכיפת החוק. חיזוק המערכות הללו חשוב מעין כמוהו, אך לא באמצעות די־9 וססמאות, אלא ברפורמות ובניתוח של אזמל.
חשובה מכל אלה היא השמירה על עצמאותם של בתי המשפט ורשויות האכיפה, בדגש על החקירות והתביעה; אחרת, המדרון חלק להידרדרות למשטר אוטוקרטי וטשטוש עקרון הפרדת הרשויות, שהוא הבסיס למשטר הדמוקרטי. אנו צועדים לשם בעיניים פקוחות. המבצע שמובילים בשנה האחרונה סגן השר וניצב בדימוס יואב סגלוביץ', המפכ"ל רנ"צ קובי שבתאי וראש אח"מ ניצב יגאל בן שלום, הוא עשייה נכונה. רתימת כלל הנוגעים בדבר ותיאום בין רשויות להלבנת הון ורשויות המס, הרשויות המקומיות ומשרדי הממשלה השונים, כל אחד בגזרתו - תורמים למאבק הסזיפי בפשיעה במגזר הערבי.
ההתמדה בהפעלת הלחץ, חיפוש הנשק, החרמת הרכוש והתחקות אחר מקורות הכסף - הם שיביאו לתוצאות ולהפחתת האלימות והפשיעה ברחובות, וממילא גם להשבת תחושת הביטחון ולמשילות שכה מרבים לדבר בה.
אולם גם אלה לבדם לא יספיקו. יש לגרום להדבקת הפער רב־השנים של ההזנחה בתשתיות, וליישם את התוכניות הרבות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, בצד טיפול בבנייה הבלתי חוקית. יש מקום גם להקלות בבירוקרטיה ולהקצאת הקרקעות לבניית ההתיישבות היהודית וחוות הבודדים. יש מקום למעורבות בתכנים ובמערכת החינוך במגזר הבדואי, ובעיקר להכנסת תכנים ישראליים ולימודי ליבה והשפה העברית, דבר שהלך ונשחק עם השנים.
יש לעצור את התהליך המדאיג של פלסטיניזציה בחברה הבדואית, שהוא תוצר של עיוורון ואוזלת היד של הרשויות, איחור בעצירת תופעה של נישואים פיקטיביים, של עזתים וחברונים - אי־אז לפני 20־30 שנה - בשם "איחוד המשפחות". וכמובן שיש מקום לעידוד ומתן הטבות לאלה המתגייסים לצה"ל, שגם זה תהליך שהולך ודועך בחברה הבדואית. אלו תהליכים ארוכים, ונדרשת בהם השקעה עצומה ממקום של בניית אמון, ולא ממקום של אדנות והכרזות כגון "מי בעל הבית". ממקום של שוויון ושותפות, ולא תפיסות גזעניות והפליה.
המוטיבציה להסתער
הסכנה הגדולה שבאובדן הממלכתיות היא המטרידה יותר מכל. היא מתייחסת להתנגשות, לכאורה, בין האתוס הציוני לזה היהודי. זו הסכנה הגדולה ביותר האורבת לנו כחברה - יותר מכל איום חיצוני - ותשפיע בדורות הבאים על צביונה של המדינה.
בזווית אישית, ילד בן 6 הייתי כשהוריי האהובים והיקרים החליטו לעזוב את סיר הבשר באיסטנבול ולעלות ארצה אל הלא נודע. החוקים לא אפשרו אז לצאת עם הרכוש, וכל מעשה העלייה, שלווה על ידי הסוכנות הציונית היהודית, היה מחתרתי משהו. מעשה המנוגד לכל היגיון כלכלי, חברתי ואישי. אחריות עצומה של זוג צעיר עם שני ילדים.
המניע והמוטיב שעמדו במעשה העלייה היו הערגה והאתוס הציוני, של מדינה שקמה מאודי העשן אחרי השואה הנוראה, שהתרחשה על עמנו באירופה בעיקר. הוריי, שחיו חיים טובים ונוחים באיסטנבול של שנות ה־60, לא נרדפו כמו הקהילות היהודיות באירופה, ואף היו בני מזל כשהשלטון הטורקי התנגד בתוקף במהלך מלחמת השנייה לגירוש היהודים למחנות ההשמדה. זאת בניגוד למדינת הבלקן השכנה, שלא עמדה בפרץ - יוון. לפיכך, ההחלטה לעלות ארצה נעשתה לא בגלל מצוקת קיום.
החיים בקהילה קטנה ומלוכדת על גדות הבוספורוס בצד האסייתי זכורים לי כנפלאים. הזיכרון החזק שלי הוא מבית הכנסת העתיק, שאותו הייתי פוקד בשבת בבוקר עם סבי ואבי עליהם השלום. הזיכרונות משם מהולים בזמירות החזן, ובעיקר במטעמים שאחרי התפילות, ובאפשרות לקפוץ להשתכשכות במים עם אחי תחת עיניהם הפקוחות של סבי ואבי, שנזפו בנו לצאת טרם הגעת אוניית הנוסעים לתחנה. בית הכנסת היה מקום להתכנסות ולשמירה על המסורת היהודית ועל לכידות הקהילה כמיעוט, בתוך קהילה מוסלמית ידידותית בסך הכל אך זרה.
מסע העלייה ארצה, ארבעה לילות וימים באונייה לחיפה, הטלטלות בים ואפילו אובדן הכדור ששיחקנו בו אני ואחי על הסיפון, התעממו וקהו בזיכרוני. לעומתם, מראה אורות הכרמל בהתקרבנו לעגינה וההתרגשות על פני הוריי, זכורים לי באושר רב. גם קשיי הקליטה, השפה, המנהגים והמחסור הוסיפו לתחושת הזרות, אך כל אלה נעלמו נוכח ההתערות המהירה בקהילה באשקלון. קולות הירי מהקרבות בעזה השכנה במלחמת ששת הימים ותחושות הפחד והמועקה שאחזו בהוריי כל עת שישבנו במקלטים הציבוריים - לא חדרו את חומת ההתגייסות שלנו כילדים, במילוי שקי חול, בבניית שוחות ובעזרה במיגון החלונות. תחושת השייכות ושותפות הגורל שבהגנה על המולדת היו חזקות אז, וכך גם היום.
הסיפור הציוני והאידיאל שעליו גדלתי והתחנכתי, ושבשמו גם התגייסתי לצנחנים ולימ"מ, הסתכנתי וסיכנתי כלוחם וכמפקד והובלתי את פקודיי למשימות על גבול ההתאבדות - שלצערי חלקם לא שבו מהן - זה הסיפור שלי.
גאוותי גדולה אף יותר בדור הלוחמים שממשיך ביתר שאת, ובמקצועיות רבה יותר, את הלחימה היומיומית בטרור, תוך לקיחת סיכונים עצומים. תהיתי תמיד מה מקור המוטיבציה וההקרבה לקום ולהסתער נגד אש האויב, דבר המנוגד ליצר ההישרדות האנושי הבסיסי ביותר. להבנתי ולדעתי הצנועה, המוטיבציה העיקרית נגזרת בראש ובראשונה מתחושת ההזדהות והלכידות בצוות, במחלקה וביחידה שבה אתה משרת.
המחויבות והמושג הכה ישראלי "אחי" מסמלים יותר מכל את האחווה הזאת שנוצרת ביחידות הלוחמות. הקרבה, הסולידריות והמחויבות ליצחק ויעקב מבית שאן ומאשקלון, המשרתים זה לצד זה. סיפורם העכשווי חשוב לא פחות מהסיפורים על עקידת יצחק וסולם יעקב, שהם המורשת והסיבה שאנו כאן ולא באוגנדה. החוט והרצף המקשר בסיפור היהודי והציוני הם שותפות הגורל וההזדהות עם המדינה.
מגש הכסף
ההסתערות כמשל - וכך גם כל הסיפור המופלא של המדינה שנבנתה כאן עם השקעות בהון האנושי, שהתפתחה למדינת סטארט־אפ ושמהווה מקור משיכה להשקעות בינלאומיות, וצמיחת הכלכלה, החברה והתרבות - זאת היכולת לשמור על המרקם העדין בין השבטים השונים, תוך כיבוד הדדי של הבדלי התרבויות. היא זו ששמרה עלינו כל השנים.
טקס יום הזיכרון הנושק ליום העצמאות מעורר ברוב הישראלים את הרגשות המעורבים של עצב ויגון על אלפי הנופלים והנופלות שחירפו נפשם בהגנה על הבית - "מגש הכסף", כדברי המשורר הלאומי נתן אלתרמן, שבזכותו הגענו הלום. בתי הקברות הצבאיים מאוכלסים באנשי מגש הכסף - ללא הבחנה והפרדה, כפי שיש הרוצים לעשות ממניעים פוליטיים צרים ומשסים שבט בשבט. אנו אחים לשותפות גורל ולסיפור הציוני, ללא הבחנה בין מזרחים לאשכנזים, פריפריה, עיר או קיבוץ, עם כיפה או בלעדיה.
בימים האחרונים, מאז היוודע תוצאות הבחירות, בשיכרון הכוח של חלק מהמפלגות הקיצוניות ועוד טרם איוש התפקידים והשלמת הרכבת הממשלה, נשמעים קולות המנסים לקבע סיפור אחר. לערבב את המסורת והשורשים היהודיים בסיפורי גאולה משיחית, תוך זלזול במשרתים ובהקרבה שלהם ושל משפחותיהם. תנועות שוליות, גזעניות, הומופוביות ומשיחיות, שדוגלות בבניית בית המקדש שלישי או בהחזרת המלכות השלישית, חדרו למיינסטרים ועומדות להיות במרכז העצבים של קבלת ההחלטות.
החששות הנשמעים על אובדן הדמוקרטיה - ייתכן שמוקדמים, ואולי אף מוגזמים, אך חובת ההוכחה שלא כך יהיה מוטלת על המנהיגים החדשים־ישנים. חוששני שגם אם רק חלק מהחששות יתקיימו, יהיה יותר קל למצוא מתנדבים לתפקיד חמורו של המשיח בדרך לגאולה ולבניית בית המקדש, לעומת תפקיד מגש הכסף לכינונה של מדינה דמוקרטית ויהודית בארץ ישראל כפי שהכרנו.
הכותב הוא ניצב בדימוס במשטרה