יותר מדי אנשים זוכרים את זה כמו היום. ספטמבר של שנת 2000. המציאות הישראלית משתנה לבלי היכר, פיגועי התאבדות מצמררים הופכים לשגרה מדממת, ותחושת הביטחון, שהיום עומדת בסימן שאלה, הייתה משולה לאגדה אורבנית. יותר מ־1,000 הרוגים, משהו כמו 8,000 פצועים, פחות מאשר בצד הפלסטיני אבל זה ממש לא משנה. משהו כמו ארבע שנים לקח למדינת ישראל להתחיל לאסוף את השברים, חלקם לא יתאחו לעולם, וגם הצלחתו של מבצע חומת מגן ב־2002 לא גרם לצלקת העמוקה להגליד.
השבוע, ביום רביעי ליתר דיוק, פסקול התקופה המצמית התנגן שוב בקרב אלו שהיו מבוגרים מספיק אז בשנת 2000. הדי הפיצוצים, הפחד מבתי קפה, מאוטובוסים, מלובשי מעילים בקיץ. אלו שעוד חיו בעולם נאיבי וטוב של ילדות באותה השנה, קיבלו רק רמז למציאות המבעיתה כל כך שאסור שתבשר את הבאות.
אריה שצ'ופק זכרו לברכה, נער צעיר בן 16, התחיל עוד יום רגיל לגמרי בדרך לישיבה. שני מטענים שהתפוצצו בבירה תוך זמן קצר גדעו את חייו בהינף יד. 14 איש נפצעו, אחד עדיין במצב קשה ומסכן חיים. לחפש אשמים באיך חזרו אלינו מטעני הנפץ אין טעם, לפחות לא עכשיו. מה כן אפשר לעשות, ברמתנו כאזרחים מן המניין? לשמור על האחדות בפנים, בלי שום קלישאות, ציניות או שאר אמירות כלליות. גם זה לא קרה השבוע, והברית הזאת, של ישראלים שמתאחדים בעיקר בעת צרה, הופרה כלא הייתה.
יורי וולקוב, עובד בית החולים איכילוב שהיה בן 52, נדקר למוות כי הוא ורעייתו בסך הכל העירו לרוכב אופנוע שכמעט פגע בהם. היד הקלה הזאת על ההדק המטאפורי, היא ממש לא עניין חדש פה בארץ המובטחת ולמודת המלחמות. רק לפני כחודש ויכוח בין נהגים הוביל, פשוטו כמשמעו, לקסדה לראשו של אחד מהם, שנדרשה לו החלמה ממושכת כדי לחזור לעשות את הדבר הכל כך בסיסי הזה – לנהוג, ואפילו לסנן איזו קללה חרישית נוכח הפקקים הארוכים.
על המשילות כבר דיברנו, וגם על מצבה של המשטרה. או שזה ישתנה או שלא, ומאחר והבחירות תמו זה גם לא בידינו. אבל איך זה הגיוני שנהיה מפחיד להעיר למישהו? לכעוס על אדם שנהג בחוסר זהירות? אפילו להעיף מבט מלא באכזבה כזאת על ההפרה הבוטה של 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך/חברך לנתיב'. וגם זה לא התחיל עכשיו. זוכרים את הקורונה, המגפה הזאת שחלפה מעל ראשנו כמו רעם מאוד רציני ביום בהיר? כן, גם אז מבוגרים שחששו לבריאותם הפצירו בסובבים אותם להעלות את המסכה מעל האף. חלק לא מבוטל מהם יצא מההערה הזאת בשן ועין, אחרי שנפלו קורבן לכעס רגעי של אדם שלא הסתפק במבט.
לא קל לחיות פה. כל פיגוע כזה מרסק את הלב, וגם הניסים של אלו שהשתקמו לא פוטרים אותם מהזיכרונות הקשים. ובואו נוסיף רגע את ה"שטויות", כמו יוקר המחיה, הזמן הארוך מדי בכבישים, החום שמתחלף לקור, הילדים, מערכת היחסים עם בני הזוג שלא תמיד סוגה בשושנים, הנכד בצבא, הצ'ק לחתונה, האוטו למכירה, העיכוב בשכר דירה. קשה כאן. אף אחד לא מתווכח, וגם מיליארד סינים וישראלים ביחד לא ינסו להפריך את זה. ועדיין, כמה שהשק הכבד של כל אחד מאיתנו מתחיל לנזול מלמטה, הביטוי לספור עד עשר מעולם לא היה רלוונטי יותר. עברנו את השלב של הקלישאות – אם לא נשמור על הבפנים הזה בחרדת קודש, הבחוץ יגבור עלינו ויכסה כל קרקע פורייה. ויש כל כך הרבה שמחכים לשעת הכושר הזאת.