חלפו 45 שנים מאז אותו ביקור היסטורי בישראל של נשיא מצרים, אנואר אל־סאדאת, שהשאיר רבים מאוד עם פה פעור. בעלותו של סאדאת לשלטון אחרי מותו של האייקון גמאל עבד אל־נאצר, שלטה התחושה שבגלל תדמיתו האפורה וחולשתו, סאדאת לא ישרוד בשלטון מעבר לחודשים אחדים. הוא הפתיע וטלטל את ישראל פעמיים. בפעם הראשונה במלחמת יום הכיפורים. בניגוד להערכות, סאדאת הצליח להזיז אחורה את ישראל מגדות תעלת סואץ וזכה לתואר “גיבור החצייה". הטלטול השני היה עם בואו לבירת ישראל, ירושלים, בניגוד לדעתן של כל מדינות ערב.
משני הטלטולים עדיין לא התאוששנו. על אף הניצחון הצבאי המזהיר של צה”ל במלחמת יום הכיפורים, סאדאת היה המנצח בתחום המדיני. הוא התניע תהליך מסובך והשיג את כל מבוקשו, מה שהסתיים בהסכם שלום. כך נוסף לו תואר חדש והוא “גיבור השלום”. בעיניו של סאדאת, הסכם השלום עם ישראל לא עמד על רגל משל עצמה. ההסכם היה חלק מחבילה הנקראת הסכמי קמפ דיוויד, העומדים על שתי רגליים מחוברות כמקשה אחת. הרגל האחת היא ההסדר עם ישראל, והרגל השנייה היא פתרון הסוגיה הפלסטינית.
גם אחרי 45 שנים לבוא סאדאת אלינו, מצרים רואה את עצמה מחויבת אך ורק לקמפ דיוויד. זה מסביר הרבה דברים. זה מסביר מדוע הסכם השלום לא חלחל למטה לעם. זה מסביר מדוע מצרים מתנה את הנורמליזציה בהתקדמות בסוגיה הפלסטינית. זה מסביר מדוע קהיר תומכת באופן מלא בעמדת הפלסטינים לגבי הסדר הקבע. דבריו של סאדאת בכנסת בביקורו האמיץ אצלנו - מחייבים את השלטון המצרי גם היום. יוצא מזה שאם תיפתר הסוגיה הפלסטינית כמוסכם בקמפ דיוויד כתפיסת מצרים, סביר ביותר שנראה שלום בין העמים ולא רק בין המנהיגים.
כיום, במצרים חוגגים ומבליטים את ניצחון 6 באוקטובר, הלוא היא מלחמת יום הכיפורים שלנו. ואילו אנחנו עוד דשים ומנתחים מה היה במלחמה הנוראה הזו. בקשר לבואו של סאדאת לירושלים, אנחנו צוהלים ושמחים על הסכם השלום, ואילו מצרים מבחינתה חשה שישראל לא מילאה אחרי המוסכם בקמפ דיוויד.
כיום כידוע יש לישראל הסכמים דומים עם מרוקו, סודן, ירדן, האמירויות ובחריין. השאלה הנשאלת היא: אחרי כמעט יובל לביקורו המטלטל של סאדאת, האם נמשיך במצב הנוכחי שבו אנו ממשיכים ליצור יחסים רק עם המנהיגים או שמשנים את המשוואה כדי שזה יחלחל לעם?