היום לפני 35 שנים התרחשה אחת התפניות הדרמטיות בתולדות הסכסוך הישראלי־פלסטיני. בבוקר ה־9 בדצמבר 1987 פרצו מהומות חסרות תקדים במחנה הפליטים ג'באליה בעזה, וזאת בעקבות שמועה שפשטה ולפיה מות ארבעה פועלים בני המקום בתאונת דרכים יום לפני כן, נגרם במכוון בידי ישראלי שביקש לנקום על רצח יהודי בשוק של עזה.

רבים במערכת הישראלית טענו שההתפרצות תדעך במהרה, אולם זו נמשכה ואף התעצמה, גלשה בתוך כמה ימים לאיו"ש ולירושלים, והפכה למציאות קבועה עד הסכם אוסלו.

האינתיפאדה גילמה את החיכוך המוחשי ביותר של הציבור בישראל עם השטחים מאז 1967. עד אז רוב הישראלים הפגינו עניין מוגבל בנעשה מעבר לקו הירוק, והיכרותם עם הפלסטינים צומצמה לכדי מגע עם פועלי עזה והגדה שעבדו במשק הישראלי ובפיגועים שאירעו לפרקים נגד ישראלים שערכו קניות בשטחים. מפעם לפעם גם השתרבבה לשיח הפוליטי והציבורי השאלה אם ניתן להמשיך לשלוט בפלסטינים מבלי שהדבר ישפיע על צביונה של ישראל ועל המאזן הדמוגרפי שלה.

העניין הציבורי המוגבל השתלב עם התפיסה שרווחה בצמרת הפוליטית מאז 1967 ונוסחה בידי יגאל אלון כ"החלטה שלא להחליט". מדינאים רבים חשו מצד אחד חוסר נוחות נוכח המצב הלא מוגדר ששרר בשטחים מאז 1967, אולם מהצד האחר התנגדו לשינוי בסטטוס קוו, בין שמתוך שיקולים ביטחוניים־אסטרטגיים, ובין שמנימוקים אידיאולוגיים לאומיים ודתיים של התנגדות לכל שינוי בשלמותה הטריטוריאלית של הארץ, כפי שעוצבה בעקבות מלחמת ששת הימים.

את ההנחה לגבי היכולת להמשיך במציאות הקיימת לאורך זמן – שבפועל השתנתה כל העת בעקבות מפעל ההתיישבות וההיתוך בין המשק הפלסטיני בזה הישראלי – לוותה התפיסה שלפיה ניתן לקנות שקט ביטחוני באמצעים כלכליים, ובראשם שיפור רמת חיי הפלסטינים. מספרן הגדל של אנטנות הטלוויזיה על גגות הבתים בשטחים היווה לשיטת רבים בממשל הישראלי עדות לכך שניתן לדחוק את הפלסטינים להתמקד בחיי היומיום ובעניינים חומריים, ולא בסוגיות פוליטיות ולאומיות.

האמונה הקולקטיבית בת 20 השנים התנפצה באחת. הנושא הפלסטיני חדר לעומק ההוויה הישראלית דרך מסכי הטלוויזיה, שהביאו את המציאות הסוערת בשטחים אל סלוני הבתים, ובעקבות פיגועי הטרור שבוצעו בלב המדינה וערערו את תחושת הביטחון הציבורית.

האינתיפאדה עוררה דיון נוקב לגבי המחיר שנגבה מישראל בגין השליטה על השטחים, והנושא עמד במוקד שיח הבחירות של 1992, שבהן בלטה קריאתו של יצחק רבין "להוציא את עזה מתל אביב", ולקדם הפרדה פיזית בין שני העמים ברוח התוכנית שהציג אלון מיד לאחר מלחמת ששת הימים.

האינתיפאדה שיקפה מהפך אסטרטגי מבחינת ישראל: לאחר עשרות שנים שבהן היא התמקדה בהתמודדות צבאית עם מדינות ערב ובעימותים שניטשו באזורי הספר והגבולות, ניצבו ב־1987 הפלסטינים, שעד אז נתפסו כאתגר שולי יחסית בסדר היום הביטחוני, ושדה המערכה היה זירת הפנים. לא היה זה עוד מאבק צבאי מהסוג שאליו ישראל הייתה מורגלת, אלא סבב נוסף בעימות ארוך שנים בין שתי חברות אשר עוצמתו הייתה הגבוהה ביותר מאז 1948.

שער מעריב ב-1987, האינתפיאדה הראשונה (צילום: ארכיון מעריב)
שער מעריב ב-1987, האינתפיאדה הראשונה (צילום: ארכיון מעריב)

לקבל החלטה קשה

בהיבט הצבאי, מדובר היה בעימות הרב־ממדי הראשון שחוותה ישראל, שבמסגרתו מוזגו מרחב ציבורי ואיומים ביטחוניים, ונוצרו דילמות ערכיות שנגזרו מחיכוך אינטנסיבי בין חיילים לאוכלוסייה אזרחית. עבור גורמי המודיעין סיפקה האינתיפאדה שיעור מאלף לגבי התפרצות מפתיעה שמגלמת בחובה תהליכי יסוד שהבשילו משך זמן רב, דוגמת חילופי דורות ושינויי תפיסות, שלרוב לא נסרקים על ידי חיישני האיסוף הממוקדים בממדים הפוליטיים והביטחוניים.

האינתיפאדה הראשונה גילמה גם שינוי עמוק במערכת הפלסטינית. מדובר היה במאבק הראשון שקודם בשטחים – זירה שעד אז ניצבה בשולי העשייה הלאומית, שהונהגה מחו"ל בידי אש"ף. בראש העימות ניצב דור פלסטיני צעיר ומשכיל שצמח לאחר 1967. אותו דור פלסטיני הכיר את החברה הישראלית, הושפע ממנה וייצג פריפריה חברתית (במיוחד מחנות הפליטים והכפרים). מנהיגי האינתיפאדה ביקשו לקדם דגם חלופי למאבק המזוין, כזה שיסתמך על השתתפות הציבור הרחב, ובשל כך זכה לאהדה וללגיטימציה בינלאומיות ועורר לחץ עולמי גובר על ישראל.

עד היום נזכרים הפלסטינים באינתיפאדה הראשונה בערגה נוסטלגית כמופת של מאבק שבו השתתף חלק גדול מהציבור, לווה במפגני סולידריות פנימית, ונהנה מאהדה חיצונית רחבה. בפועל, ביטוייה העממיים של האינתיפאדה דעכו בתוך זמן קצר ופינו את מקומם לעימותים מזוינים שהנהיגו הארגונים השונים, ובראשם חמאס – גורם כוח שפרץ לקדמת הבמה הפלסטינית בעקבות ההתקוממות, ונוסד שבוע לאחר שזו החלה. התנועה ייצגה כמיהה מהפכנית להציב חלופה מלאה, פוליטית ורעיונית, לאש"ף ברוח האסלאם, ובמקביל לנהל מאבק בלתי מתפשר (ג'יהאד) נגד ישראל, עד הכחדתה.

ממרחק של שלושה וחצי עשורים ניתן לזהות קווי דמיון רבים למציאות שהתקיימה ערב האינתיפאדה הראשונה. העימות ההוא הוביל להקמת הרשות הפלסטינית, שאומנם גילמה בראשיתה מימוש של יעד ההיפרדות, אך הולידה בהמשך איומים חריפים בעקבות שיבת הפלסטינים למאבק, דבר שעורר סלידה של חלקים גדולים בציבור הישראלי מחזון שתי המדינות.

ישראל המיואשת מהאפשרות לקדם הסדרה בזירה הפלסטינית, החליטה לשוב ולדבוק בהחלטה שלא להחליט. בפועל, מתקיימת מעין ברית בין ציבור שברובו לא מתעניין במתרחש מעבר לקו הירוק (ומתעורר לכך רק בעתות של גאות בטרור) לבין הנהגה פוליטית שלא מעוניינת, או מסוגלת, לנהל דיון מעמיק לגבי עתיד ישראל והפלסטינים, לגבש אסטרטגיה סדורה ומפוכחת בנושא, ובמקום זאת ממוקדת בהשגת שקט תוך התבססות על השלום הכלכלי.

ואולם אינתיפאדת 1987 כבר לימדה שלא ניתן לברוח מהנושא הפלסטיני, וכי מי שנמנע מנקיטת יוזמות ומקבלת הכרעות, סופו שהמציאות נוחתת על ראשו כשהוא מצוי בנחיתות אסטרטגית ונדרש לגבש מענה תוך לחץ עז.

בפני ישראל ניצבות כיום מעט חלופות אסטרטגיות, חלקן רעות והאחרות גרועות. את חזון שתי המדינות ברוח אוסלו אין יכולת מעשית לממש כיום, בין היתר בשל הפיצול העמוק במערכת הפלסטינית, בעוד רעיונות פשרה המועלים מעת לעת כמו החזרת השליטה הירדנית בגדה; צמצום הסכסוך ללא חיץ פיזי בין שתי החברות; הקמת קונפדרציה משותפת; וכינון איחוד אמירויות באיו"ש - אינם ישימים הלכה למעשה. בין לבין, מתממש בהדרגה היתוך יומיומי בלתי מודע בין ישראל לאיו"ש, שמוצא ביטוי במיזוג כלכלי, תשתיתי־אזרחי וגיאוגרפי.

הסרת מעטה של אשליות, ססמאות ותפיסות עבר מעלה כי נותרו כיום שתי ברירות אסטרטגיות סבוכות שמחייבות את ישראל לבחור בגרועה פחות.

הראשונה – המשך התקדמות לעבר מציאות של מדינה אחת, כאשר בעתיד יידרשו הישראלים להכריע בין מדינה שבה שני מעמדות אזרחיים נפרדים, לבין אזרוח של הפלסטינים באיו"ש.

הברירה השנייה היא הפרדה פיזית בין ישראל לאיו"ש, גם אם באופן חד־צדדי, באם לא יימצא פרטנר בצד הפלסטיני. המהלך צפוי להיות רווי אתגרים ובראשם המשך איומים ביטחוניים מכיוון איו"ש ותלות כלכלית עמוקה של הפלסטינים בישראל, אולם הוא יסייע למנוע מציאות נוסח בוסניה, שבאחת עלולה להפוך לאסון בקנה מידה היסטורי עבור שתי החברות.

הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
 [email protected]