לח"כ דודי אמסלם היה רעיון - לבטל את מוסד הקלון הקבוע בחוק יסוד: הכנסת. בהצעת חוק שהניח על שולחנה של הכנסת הקודמת, הוא ביקש למחוק מספר החוקים ומהחיים הציבוריים את שיקול הדעת של שומרי הסף בקביעת תנאי כשירות של חברי כנסת, של שרים ושל ראש הממשלה. הצעת החוק מורה אפוא כי “יבוטל לאלתר מוסד הקלון בכל הנוגע לנבחרי ציבור”.
מדובר בהצעת חוק מאלפת המצביעה על מגמה שחלחלה מהכנסת לציבור וחוזר חלילה. היא מעניינת אף שאינה עומדת כעת על סדר היום, דווקא משום שהמציע, אמסלם, עשוי להיבחר ליו"ר הכנסת או לשר בכיר (אולי שר משפטים). כאמור הוא כופר בסמכותם של שומרי הסף לקבוע תנאי כשירות לחברי כנסת, לשרים ולראש ממשלה.
לשיטתו קוֹל הָמוֹן כְּקוֹל שַׁדַּי - הדמוקרטיה היא שלטון הרוב. הוא הריבון ואין בלתו. לפיכך מי שם את בית המשפט, את היועצת המשפטית לממשלה או את יו”ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת לקבוע מי ראוי או לא ראוי להיכנס בשערי בית המחוקקים או הרשות המבצעת? למה מי הם?
בשם הזכות לבחור ולהיבחר מבקש אמסלם לפתוח את בית המחוקקים ואת שולחן הממשלה לעבריינים שהורשעו ונידונו למאסר בפועל, לתקופה העולה על שלוש שנים (ולא לתקופה של עד שלושה חודשים, כפי שקובע החוק היום). הוא מבטל את ההבחנה בין חברי כנסת (שעל פי החוק הקיים אינם יכולים להיבחר אם נידונו למאסר בפועל לשלושה חודשים ומעלה בעבירה שיש עמה קלון), ובין שרים (שעל פי החוק הקיים לא יכולים להתמנות אם נידונו למאסר בעבירה שיש עמה קלון). הצעתו מבטלת את מנגנון הקלון גם ביחס לשר מכהן או לראש ממשלה שהורשעו במהלך כהונתם.
בדברי ההסבר להצעת החוק, מצטט אמסלם, ללא בושה, את פרופ’ רות גביזון ז”ל שהצביעה על עמימות מושג הקלון ועל הקושי בהגדרתו משום שהוא שאוב מתחום המוסר. הוא משתמש בהבחנות שעשתה גביזון כדי להצדיק את ביטולו של הקלון ובפועל להנמיך את הסטנדרט הציבורי ואת ניקיון הכפיים הנדרשים מאנשי ציבור. לשיטתו, “לא יעלה על הדעת שמונח עמום שנתון לפרשנות סובייקטיבית ימנע מנבחרי ציבור לכהן. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית שהזכות לבחור ולהיבחר היא נר לרגליה. לפיכך, יש להשיב לציבור את המנדט לבחור את נבחריו”. הרוב קובע, ולכן אמסלם חותר לכך ששלטון החוק ייסוג מפני שלטון הרוב.
על הצעת החוק של אמסלם לא חל דין רציפות, אבל אפשר להניח שהיא לא נעלמה במאגר החקיקה של הכנסת. אמסלם או מישהו אחר ייזכרו בה במוקדם או במאוחר. לגופה, הצעה זו איננה זרה לגל החקיקה השוטף את הכנסת. באווירה הקיימת, לא כל שכן לאחר אישורו של חוק דרעי, היא עשויה לזכות לחיים חדשים ולעלות שוב על שולחנה.
ההצעה משתלבת היטב בתפיסת עולם כוללת, שהקואליציה החדשה מבקשת לקדם באמצעות שורה של רפורמות מרחיקות לכת, שתכליתן להחליש את מערכת אכיפת החוק על כל זרועותיה: פיצול מוסד היועץ המשפטי לממשלה; מינוי יועצים משפטיים במשרות אמון; שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים; ביטול הסניוריטי; שינוי פקודת המשטרה עד כדי התערבות פוליטית בשיקולים מקצועיים ועוד. המסר הזה עובר כחוט השני בין מעשה החקיקה למרחב הציבורי. מעשים שהיו בבחינת “לא יעלה על הדעת”, עולים גם עולים. נראה כי טוהר המידות והבושה כבר לא גרים כאן יותר.
מוטב היה להותיר את הקלון במרחב הציבורי או במילותיו של השופט מני מזוז: “עדיפה מציאות בה בני החברה ופרנסיה פועלים על פי נורמות של טוהר מידות ומנהל תקין, מתוך כיבוד נורמות ציבוריות ומוסריות ראויות, ולא מכוח אכיפה משפטית”. אולם נוכח המציאות שבה פוליטיקאים שסרחו זוכים ללגיטימציה, אין לבטל את מוסד הקלון ועליו להוסיף ולשמש חסם השומר על ישראל מפני שחיתות ממסדית ומפני נבחרי ציבור שדבק בהם קלון. ביטול הקלון יהיה בבחינת אות קלון לדמוקרטיה הישראלית.