המאבק בין מערכת השפיטה ונבחרי הציבור אינו ייחודי לישראל. זה עשרות שנים הוא מתחולל בעולם המערבי בניצחונן המובהק של מערכות השפיטה, לפחות עד עכשיו. השופטים לקחו לעצמם כוח הולך וגדל באמצעות פסקי דין שלא ניתנו על פי חקיקת הפרלמנטים של המדינות, אלא לכאורה על פי "נורמות" בינלאומיות, מוסריות ואחרות, שעדיפות בעיני השופטים על פני החלטותיהם של נבחרי הציבור.
מהלכי השופטים כרוכים, בין השאר, בפרשנויות משפטיות "עדכניות" שלהם לסעיפים בחוקות המדינות: לא על פי מה שנכתב בחוקות הללו במקורן, אלא על פי מה שהשופטים חושבים שהיה צריך להיכתב בהן אילו חוברו בימינו – מן הסתם בהנחייתם.
מאבק זה הוא אחד הנושאים הקובעים את תוצאות הבחירות בארה"ב, שבה הנשיא מחליט מי יהיו המועמדים לבית המשפט העליון ושאותם הסנאטורים מאשרים או פוסלים. כל זה נעשה, שערו בנפשכם, בלי ועדה למינוי שופטים. אכן, כמה עצוב לחשוב שיש בעולמנו מדינות אנטי־דמוקרטיות כמו ארה"ב, שבהן השופטים נאלצים לעבור, רחמנא ליצלן, סלקציה על ידי נבחרי הציבור ולא על ידיהם עצמם.
המאבק בין מערכות השפיטה ובין הנציגים הנבחרים הוא חלק מהמאבק הכללי יותר בין הקוסמופוליטיות ללאומיות. בצד האחד, יש רצון להשליט על העם את הערכים של אנשי העולם "הנאור" - בוגרי מיטב אולפני הטלוויזיה והפקולטות למדעי החברה. בצד השני ניצב הרצון שהמדינה תתנהל על פי הדרך שמחליט העם הריבון, בעל ערכים ונטיות ייחודיים משלו ושעל פיהם הוא מעוניין לחיות.
אותו מאבק כאמור מתקיים גם אצלנו, אם כי בישראל הדברים הגיעו לדרגה שאינה קיימת בשום מדינה אחרת. אין זה רק מכיוון שבישראל, בהיעדר חוקה, המציאו השופטים מעין חוקה (בעיקרה על סמך חוק "כבוד האדם וחירותו"), שהאמורפיות הברוכה שלה מאפשרת חופש שיפוטי כמעט בלתי מוגבל; זה גם כיוון שלשופטים בארץ יש וטו ייחודי על בחירת שופטים חדשים – ואיכשהו, המועמדים הדוגלים בריסון כוחם של עמיתיהם כמעט שאינם נבחרים. אין פלא אפוא ששופטים רבים ברחבי העולם המערבי, כפי שציינה לאחרונה בגאווה נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, דורית ביניש, מלאי התפעלות מהדרך שלנו לבחירת שופטים. ודאי שמתפעלים! הלוואי עליהם כוח כזה...
ויש עוד הבדל בינינו לבין שאר מדינות המערב. בניגוד למה שקורה בישראל, במדינות האחרות לא נשמעות קריאות קרב המגדירות כ"אנטי־דמוקרטיים" או "פאשיסטיים" את הניסיונות של נבחרים להביא לכך שהשפיטה תהלום את חוקי הפרלמנט. אבל כששואלים אצלנו: "מה בעצם מנוגד לדמוקרטיה במהלכים האלה?", באה התשובה הקבועה של הלוחמים ב"פאשיזם": "הג'ינג'ים! מה יקרה אם הכנסת תוציא חוק שיקבע שכל הג'ינג'ים במדינה יוצאו להורג? מי יעצור חוק כזה אם לא בית המשפט?". שכן, כידוע, הרוב בישראל, שהפך ל"המון" מאז שבחר בימין לשלטון, ימהר לרמוס ברגל גסה את המיעוטים.
טיעון "הג'ינג'י" הוא שימוש בדוגמה אבסורדית ובלתי מציאותית שאינה מוכיחה, ואינה יכולה להוכיח, דבר. כי במציאות הקיימת, הלא־אבסורדית, מה שמונע חקיקה של חוק כזה או דומה לו אינו שום בית משפט, אלא התרבות החברתית והפוליטית של העם היהודי. האיום חדשות לבקרים בדחליל "הג'ינג'י" לא נועד להגן על חייו או על חירותו של מיעוט היפותטי כלשהו - יהא ג'ינג'י או בעל שיער שחור מקורזל - אלא לאפשר לקבוצת מיעוט מאוד מסוימת – ולגמרי לא היפותטית – להכפיף את רצונה על הרוב, באמצעות מערכת השפיטה והיועצים המשפטיים. במאבק הזה, לא קשה לזהות מי הוא הצד האנטי־דמוקרטי ומי לא.
הכותב הוא רופא, סופר ומחזאי