השבעת הממשלה ה־37 של מדינת ישראל. האירוע שמאז ומתמיד היה נחשב לחגיגי, גם למי שהפוליטיקה בארץ משולה עבורו לחידת חמיצר מייגעת, נראה השבוע קצת אחרת. בפעם הראשונה בחמש וחצי השנים שחלפו, שהובילו לטקס זהה במשכן ברוח ממשלת השינוי, אף אחד לא היה נראה כאילו חצה בגאווה את הקילומטרים האחרונים של מסע הכומתה הזה. אולי כדאי לדייק - אף אחד חוץ מחברי ש"ס, הציונות הדתית ועוצמה יהודית.
נתניהו שב לשלטון: הכנסת הצביעה בעד כינון הממשלה החדשה
חוסר שביעות הרצון ניבט מאלו שלכאורה ניצחו בקרב, אלו שידם תמיד הייתה על העליונה במאבקים פוליטיים יצריים, אלו שחיפשו מלוכה, מסיבות לגיטימיות לגמרי, וגילו שמדובר באתונות בשק. למקרה שתהיתם, אני מדברת כמובן על חברי הליכוד. מעולם לא התיימרתי להיות מומחית לשפת גוף, אבל גם האדם הרחוק ביותר מערוץ הכנסת היה מזהה שהם פיזית במשכן, אך לבם במקום אחר, רחוק שנות אור מירושלים, בו מעריכים את כברת הדרך שלהם.
בואו נגיע רגע לגופו של עניין. לאחר כל השיחות שערך ראש הממשלה הנכנס עם שותפותיו הקואליציוניות, התפנה לסיכומים אחרונים עם הקרובים אליו ביותר. והתוצאות: דודי אמסלם ללא תפקיד שר, גלית דיסטל־אטבריאן ללא תיק, ישראל כ"ץ ללא משרד משלו ושני ברוטציה בחוץ לצד אלי כהן, ומירי רגב חוזרת לביתה המוכר והספק אהוב בתחבורה.
אגב, פרט מעניין: ב־2019 החל ניר ברקת את מסעו בליכוד אחרי לא מעט שנים כראש עיריית ירושלים. רק עכשיו, כ־3 שנים מאוחר יותר, זכה בתפקיד שר. לשיקלי ולסילמן, שר התפוצות והשוויון החברתי והשרה להגנת הסביבה הנכנסים, זה לקח אולי שליש זמן, אבל מי סופר.
אז נכון, יש כמה מרוויחים עיקריים מהמכה הקשה שחטפה הליכוד בניסיון להקים ממשלה. מיקי זוהר נראה מרוצה למדי ממשרד התרבות והספורט, אמיר אוחנה עשה אקזיט וקיבל את תפקיד יו"ר הכנסת, ועבור יואב גלנט, בואו נודה על האמת, אין תפקיד מתאים יותר ממשרד הביטחון, גם אם העבודה שלו בפועל התחלקה עם שלושה משרדים נוספים.
ללא מעט ראיונות עם פוליטיקאים האזנתי בחיי. עם הזמן, ובעיקר כששומעים סיסמאות משותפות משרים וחברי כנסת מאותה מפלגה, לא משנה באיזה צד על הקשת הפוליטית, מבחינים גם בהבדלים קטנים. קצת כמו להזמין את אותה מנה במסעדה בכל ביקור בה, ולהיות מסוגלים להגיד "הייתי מורידה חמש דקות מזמן הבישול".
לאן אני חותרת? אחד הדברים שהשכיל נתניהו לעשות, נראה שכמעט ללא מאמץ, הוא להפוך את הנאמנות אליו לשם המשחק. גם אם היה זה תנאי לבכירות במפלגה וגם אם לא, תחושת ההזדהות של חברי הליכוד עם ביבי ורעיונותיו הייתה כל כך גבוהה לאורך הדרך, גם כשיש מקום לביקורת ולו המינורית ביותר.
בזמן האחרון זה השתנה. ראינו את הבקיעים הללו בכל מיני מקומות. דיווחים על ברית סודית מתוך המערכת של כ"ץ וביטן פורסמו כבר בפריימריז, ושוב לקראת סגירת המו"מ. אכזבתו של דני דנון, שבקשתו היחידה אחרי כל כך הרבה קרדיט שנתן ליו"ר מפלגתו הייתה להיות יו"ר הכנסת, ניכרת מדבריו, ואיתה גם אמסלם שחירף את מעמדו הציבורי ובאמת, במלוא מובן המילה, נתן את הנשמה.
חברי המילייה הצפוף של נתניהו קיבלו השבוע אישוש לחרדה הגדולה ביותר שלהם: גם לנאמנות יש תאריך תפוגה. ואם הציפייה היא שכל אלו יקבלו בהכנעה את הכרעת הדין ויהיו משמעותיים מהיכן שלא ישבו במשכן, ההפך הוא הנכון. מתישהו סיר הלחץ הזה יתחיל להעלות אדים, חברי הכנסת והשרים המאוכזבים ידרשו תשובות, ולראש הממשלה, בהתחשב במצב, לא יהיו כאלה.
זה אמנם לא רגע כל כך מסעיר כמו באג 2000 או כל אחד מהימים בהם התבשרנו על פיזור הכנסת, אבל לא אשכח את ההלם שאחז בי כשזאב אלקין, אחד ממאמיניו הגדולים ביותר של ביבי, הודיע שהוא יוצא חוצץ. אותו דבר עשה גדעון סער שליווה אותו באדיקות. שני אלה ממש לא יהיו האחרונים שיגרמו לנו לתפוס את הראש בתדהמה. כל שנותר לנו הוא לספור את הימים, ואולי לשער מי יהיה ראשון. מה שבטוח – ארבע שנים זה לא ייקח, אלא הרבה הרבה פחות.