רבים מיהודי התפוצות אחוזי הלם נוכח ממשלתו החדשה של נתניהו. הם היו רוצים להתעורר מחלום בלהות ולחזות בישראל שהיא מדינת מופת ואור לגויים; אך הם יצטרכו לעכל את האמת המרה ולדעת לטפח את זהותם היהודית גם כאשר ישראל מאבדת את מעמדה כמוקד מלכד וכסמל.
בעבר ידענו כולנו לדקלם כי היחסים המיוחדים שנרקמו בין ישראל וארצות הברית מבוססים על ערכים המשותפים לשני העמים: חירות, צדק, מוסר, דמוקרטיה, זכויות אדם, יחס הוגן למיעוטים, מאבק בגזענות, תיקון עולם. אלא שבמרוצת השנים המציאות הולכת ומפריכה את מה שהיה מובן מאליו. הקיטוב הרעיוני הפנימי התחדד מאוד הן בארצות הברית והן בישראל: כיום צד אחד באמריקה מזדהה עם עולם הערכים של הימין הישראלי, בעוד שצד אחר מזדהה עם עולם הערכים של ישראל הליברלית.
מבחינת העם היהודי, נוצר כאן שסע הרסני. רוב יהודי ישראל ורוב יהודי ארצות הברית משתייכים למחנות אידיאולוגיים יריבים. כך, רוב יהודי ישראל תמכו בטראמפ בעוד שרוב יהודי אמריקה התנגדו לו. עתה, בעקבות הממשלה החדשה, ישראל מצטיירת בקרב רבים מהם כמי שבוגדת בערכים שעמדו ביסוד הברית בין ישראל וארצות הברית: בהשפלת הרשות השופטת, בקיפוח ערביי ישראל, בהיעדר שוויון בין המינים, בהתערבות הדת בענייני המדינה והפרט, בהעדפת ערכים יהודיים על דמוקרטיים.
המגמות הדמוגרפיות בישראל מצמקות את משקל השבט החילוני בעוד שכוח השבטים הרואים בערכים הליברליים איום – מתחזק. בניגוד לקהילה היהודית בארצות הברית המהווה מיעוט ובאופן טבעי מצדדת בהגנה על זכויותיהם של מיעוטים, בישראל, הרוב הוא נחלת היהודים. מרביתם לא רואים פסול במיצוי מעמד זה כדי להבטיח את הדומיננטיות היהודית מול המיעוט הערבי. קיימת אומנם אשליה כאילו שני המחנות הפוליטיים בישראל כמעט זהים בגודלם, אך רוב הציבור הישראלי ממוקם על המפה הפוליטית מהמרכז־ימינה. חלק משמעותי מהשחקנים הפוליטיים ומצביעיהם שהיום משתייכים למחנה אנטי־ביבי, היו חוברים, בהיעדרו מן הזירה, לקואליציית הימין.
הדמוגרפיה, הסכסוך עם הפלסטינים, האיומים האזוריים, האנטישמיות – כל אלה דוחפים את ישראל לכיוון אנטי־ליברלי. על יהודי העולם להביט בישראל כפי שהיא, לא לשגות באשליות ולא לטייח את המציאות הקשה. עליהם לסייע לאותם ישראלים המנסים להשיב לארצם ערכים ליברליים ולהוסיף ולבטא בפני ישראל הרשמית את כאבם על היחס המפלה כלפי הזרמים הלא אורתודוקסיים, על הכוונות לשנות את חוק השבות ועל עוד עוולות.
אולי ימצאו אוזן קשבת אצל שרים מעטים שעדיין מבינים כי בשעת משבר, ישראל עשויה להזדקק לסיועם. במקביל, על יהודי התפוצות לגבש אסטרטגיות חדשות שמבטיחות כי שימור הזהות היהודית וחינוך הדור הצעיר אינם קמים ונופלים על התנהלות ממשלת ישראל. בחוק הלאום נאמר אומנם שהמדינה “תפעל לשימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם היהודי בקרב יהדות התפוצות”, אך יומרה זו שלנו “לחנך” את יהודי הגולה אינה אלא ביטוי ליוהרה נעדרת תוקף. ישראל, בייחוד בעקבות כינון הממשלה החדשה, רחוקה מלהיתפס בקרב יהדות העולם כמופת חינוכי. ישראל אינה אור לגויים, ועתה גם אינה אור ליהודים.
הכותב הוא מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI). ספרו “צומת טורונטו" יצא לאחרונה בהוצאת "שתים"